האם צריכים לפרסם כל פסק הלכה?

רבנים לעיתים מפרסמים פסקים המפורשים בשולחן ערוך ולפעמים אף נמנעים מלפסוק פסקים ברורים מסיבות כמו "מוטב יהיו שוגגים".

הרב מאיר נהוראי , ג' בחשון תשפ"א

הרב מאיר נהוראי
הרב מאיר נהוראי
צילום: לירון מולדובן

היום בדף היומי היה דיון תלמודי אודות הפסיקה כדעת רבי מאיר בנושא של "ערוב חצרות" ו"שיתוף מבואות".

הסיכום התלמודי של הסוגייה, הביא אותי להרהורים ומחשבות אודות הפולמוס בדבר המסמך של הרב בני לאו על זוגיות לאנשים עם נטייה חד מינית, ופרסום הרהוריה של הרבנית מלכה פיוטרקובסקי על הלכות נגיעה.

אקדים ואומר שאני אומר את הדברים דווקא מתוך הערכה לפועלם של הרב בני והרבנית מלכה כל אחד בתחומו.

כך נאמר:

אמר רב יהודה אמר רב: הלכה כרבי מאיר! " [וכמובן ניתן לפרסם את דבריו ברבים]. רב הונא אמר: מנהג כרבי מאיר! [אין דורשין כן ברבים, אבל כך מורין לשואל] ורבי יוחנן אמר: נהגו העם כרבי מאיר! [אין מורין להם כן, אך אין מוחין בנוהג כן].

מה הסיבה לדעת רב הונא שהציע להימנע מלפרסם את ההלכה ,על אף שאם יבא אדם לשאול את הרב הוא הרי יורה שכך ההלכה? ומה הסיבה לשיטת רבי יוחנן שהרחיק לכת וגם לא מורה הלכה אלא רק לא מוחה?

כנראה שהסיבה היא שההלכה בכל זאת לא ברורה וחדה עד הסוף. ולכן מעדיפים שלא לפרסם אותה אלא להורות ליחיד לפי הצורך, ויהיו אף מקרים, שגם לא יהיה ניתן להורות ליחיד אלא רק לא למחות כנגד הנוהגים כך. הסיכום הזה מזכיר לנו היטב את הזהירות הנדרשת בפסיקת הלכה ובעיקר בפרסומה.

במהלך השנים ארגון רבני ורבניות בית הלל עסק בנושאים מורכבים ואף פרסם מסמכים הלכתיים לציבור. המסמכים הופצו לאחר דיון ממושך ומשא ומתן הלכתי בניסיון לדייק את הפסק עד תומו. רק לאחר ביסוס הדברים מבחינה הלכתית פורסם המסמך לציבור הרחב.

הקולות ההלכתיים שיצאו בפומבי בשבוע האחרון, יש בהם מן החידוש והם לא מכילים הלכתית במקורות או מובאות. הדברים עלולים ליצור אי הבנה בקרב אלו שקוראים את הדברים דווקא משום שהוצגו כהרהורים או מחשבות.

רבנים לעיתים מפרסמים פסקים המפורשים בשולחן ערוך ולפעמים אף נמנעים מלפסוק פסקים ברורים מסיבות כמו "מוטב יהיו שוגגים". אולם ישנן הלכות שבהן הפסיקה אינה ברורה. ויש הלכות שבהן הפסיקה ברורה, אבל העם נוהג אחרת מאותה הפסיקה. ייתכן ובמקרים מסוימים רבנים נדרשים לא למחות אלא להכיל, אבל יחד עם זאת אי אפשר לדרוש מהם לשנות את שורת ההלכה.

לסיכום יש פעמים שנכון לפרסם, יש שנכון להורות רק ליחיד ולהימנע מפרסום, ויש שאפילו כאשר המציאות נוגדת את ההלכה ולא נכון למחות (ואף יש צורך להכיל את המציאות) אבל מאידך גם לא מאשרים אותה הלכתית.

אני משער שיש פעמים, שמפרסמים פסקים או מסמכים שהם אינם מוסכמים על פוסקי ההלכה, או אפילו רק הרהורים ומחשבות שנובעים מתוך כאב אמיתי למציאות הקיימת. וייתכן שמטרת הפרסום היא לנסות ולגלות רגישות או לחילופין להציל את מה שיש כדי שחלילה לא יהיה גרוע מכך.

יחד עם זאת, יש גם מחיר כבד לפרסום של הרהורים ראשוניים שלא עברו עיבוד הלכתי. או לפרסם סוגיות שקשה לבסס אותן הלכתית. בסוגיות מסוימות, שמגיעות לפתחו של הרב יש לדעת שלא כל דבר בידיו.

יש מחנכים, ויש אנשי טיפול ובמקרים מסוימים ידיו של הרב תהיינה כבולות, ודווקא אנשי החינוך או מטפלים יידרשו לפתור סוגיות באמצעות שפות אחרות. ויתכן, שבסוגיות מסוימות, הרב יוכל להורות ליחיד אבל לא להוציא מסמך בפומבי. צריך לזכור, בסופו של דבר הרב יידרש לתת דין וחשבון על הפסיקה ההלכתית המחנך על מסריו החינוכיים, והמטפל על שיקוליו הטיפוליים.