להתבטא על קידוש השם

אברהם זכה לתואר אבי האומה מפני שהפיץ בקול רם את בשורת האמונה בא-ל אחד. זו הוראה חשובה לדורנו

הרב אברהם וסרמן , ד' בחשון תשפ"א

להתבטא על קידוש השם-ערוץ 7
הרב אברהם וסרמן
צילום: באדיבות המצולם

תיאורו של הרמב"ם באשר לדרכו של אברהם אבינו אל האמונה, משרטט מסלול עצמאי של מי שלא היה מוכן לקבל את מה שאחרים חושבים והחל לחשוב בעצמו: "כיוון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, ולחשוב ביום ובלילה... עד שהשיג דרך האמת... וידע שיש שם א-לוה אחד, והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכול, ואין בכל הנמצא א-לוה חוץ ממנו. וידע שכל העם טועים" (הלכות עבודה זרה, פרק א). "וידע שכל העם טועים" - ארבעת המילים הללו טומנות בחובן עוצמה שאין די מילים לבארה.

מי שמחליט בינו לבין עצמו שכל העולם טועה ורק הוא יודע את האמת זקוק לאומץ רב ולביטחון עצמי גדול. האומץ הזה בא לידי ביטוי בהמשך דרכו כשהוא שובר את פסילי אביו, נשפט אצל נמרוד, מוסר את נפשו ומושלך לכבשן האש, ולבסוף נעשה לו נס והוא יוצא משם חי, צרוף באש האמונה (מדרש רבה בסוף פרשת נח).

אך בכל זה לא היה די. אברהם התקדם הלאה, וכפי שממשיך ומתאר הרמב"ם: "והתחיל לעמוד ולקרות בקול גדול לכל העם, ולהודיעם שיש א-לוה אחד לכל העולם, ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען, והוא קורא, שנאמר 'ויקרא שם בשם ה', א-ל עולם'".

בעצם, מדוע חיכו לאברהם? והלוא בכנען היו שם ועבר, ולהם בית מדרש פעיל? (קושיית הראב"ד על הרמב"ם שם). אחת המסקנות היא כי "שם ועבר היו מודיעים דרך ה' לתלמידיהם, אבל לא נתעוררו לקרוא ולהכריז כמו אברהם, ועל כן גדלה מעלתו ביותר" (כסף משנה, שם). כלומר, אצל שם ועבר מי שבא ללמוד – למד. הם עצמם לא יצאו החוצה. זאת עשה אברהם, שלחם באלילות והאיר את הארץ באור האמונה. אך נראה שעיקר הייחודיות של אברהם מתבטא בנכונותו להתנגש חזיתית עם נמרוד ודומיו, השולטים ברוח הזמן, בהקרבה ובמסירות הנפש על אמונתו והנחלתה. מה שלא היה אצל שם ועבר, שהיו ספונים בתוך כותלי בית המדרש (על פי מגדל עוז, שם).

הנכונות למסור את הנפש על קידוש השם הייתה ללחם חוקו של עם ישראל (אומנם לא תמיד ולא כולם עמדו בזה). כך הסבירו חז"ל "בכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך". כך חושב – גם אם להרף עין – כל מי שקורא קריאת שמע לפחות פעמיים ביום. רבי אלימלך מליז'נסק הדריך כל אדם מישראל "שבכל עת ורגע שהוא פנוי מן התורה ובפרט כשהוא יושב בטל לבדו בחדר או שוכב על מיטתו ואינו יכול לישון – יהרהר במצוות עשה זו של 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' (ויקרא כב, לב), וידמה בנפשו ויצייר במחשבתו כאילו אש גדול ונורא בוער לפניו עד לב השמיים, והוא בשביל קדושת השם יתברך שובר את טבעו ומפיל את עצמו להאש על קידוש השם יתברך, ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ונמצא שאינו שוכב ויושב בטל רק מקיים מצוות עשה דאורייתא". כך גם כשאומר "שמע ישראל" ובהזדמנויות נוספות (על פי קונטרס צעטיל קטן).

אל מול רוח הזמן

לעיתים נדמה כי דורנו מקופח בכל הנוגע למסירות נפש. אין צורך למסור את הנפש כדי לא להתנצר ולשמור מצוות, לא צריך לייבש ביצות או להילחם בבריטים בדרך להקמת המדינה. אומנם כל חייל שמתגייס לשירות קרבי מוכן למסירות נפש. אלא שאין זו משימה יומיומית מובהקת הממלאת את עולמנו. אך הנה, המציאות הנוכחית מזמנת לנו אתגר קשה מאוד הכרוך במסירות נפש על קידוש השם, במובן של הקרבה ודבקות באמונה.

ה"צייט גייסט" הידוע, "רוח הזמן", הוא יריב קשה ורב השפעה. כך ניסח זאת הרב קוק: "אמרי נואש כאלה (של 'הזמן') הם בזול מאוד, ומצויים הם אצל כל ההמון הגס, שקלטה אוזנם את הכפירה הזוללה והבזויה" (מכתב גלוי, אגרות ראי"ה יח). אצל רבים הפכה רוח הזמן לקנה המידה שבו נבחנים הערכים, האמונות, המעשים ואפילו התורה. אך לא רק אצל ההמון. גם לתוככי בית המדרש ולציבור הרבנים הגיעה רוח הזמן, והיא עושה בהם שמות, כפי שהתריע הרב אהרן ליכטנשטיין בביקורתו הנוקבת (גיליון 'צהר לשבת', פרשת בחוקותי תשע"ב).

היום אין שורפים באש אלא ברשת, במה שנקרא שיימינג, אשר גורם לעיתים למועקה נפשית עצומה ובמקרים קיצוניים אפילו להתאבדות. מי שאוחז כיום בדעות שאינן PC, כלומר תקינות פוליטית (politically correct), או במילים אחרות מה שמקובל כנכון בקרב מובילי דעת הקהל – עלול למצוא עצמו נשרף על ההתבטאות. כך למשל, פרסום הדעה שעם ישראל נבחר מכל העמים עלול לגרור לעג ובזיון בגלל אשמת גזענות. אמירה בדבר נצחיות התורה ומצוותיה, כולל איסורי עריות ובהם משכב זכר, עלולה להיות סוג של התאבדות, כשארגונים חזקים ואגרסיביים יפעילו את כוחם המשחית כדי למרר את חייו של מי שאוחז בדעה כזו. כך גם פרסום הדעה כי משפחה לפי התורה היא אבא אמא וילדים, ולא הרכבים אחרים.

אפילו הבעת רצון לשוב לבנות את המקדש ולהקריב קורבנות על המזבח תגרור תגובות קשות על פרימיטיביות, נסיגה תרבותית, אכזריות ועוד, גם מצד מי שלמדו תורה אך מתנהלים לפי רוח הזמן ומנסים לכופף אליו את התורה.

לצאת לרחובה של עיר

כל זה גורם לרבים לחשוב פעמיים לפני שהם מפרסמים משהו, ולאחרים שלא לפרסם ולשתוק בעל כורחם. להיכנס לבית המדרש ולהתחבא, עד יעבור זעם. כל יהודי שמתפלל, אפילו רק פעם אחת – מביע את כל השאיפות הללו: בחירתנו מכל העמים, חזרת המקדש והקורבנות, משיח ועוד. מי שקורא בתורה מדי שבת וחג קורא על איסורי עריות, על המבנה המשפחתי הנכון, על החובה לשמור שבת ועוד. אבל זה נשאר בין כותלי בית הכנסת, כמו אצל שם ועבר, ולא יוצא החוצה. בינתיים אפילו הארגונים התוקפניים ביותר לא יוצאים למלחמה על מה שמתרחש בתוך קהל המתפללים. העיקר שלא יביעו את כל אלה בציבוריות, שלא יראו בכך דרך חיים אלא רק שריד לא מחייב לעולם ישן.

אבל האמונה אינה ספונה בזווית הבית. היא איננה שריד. היא עצם חיינו וצדיק באמונתו יחיה. כך מתאר הרמב"ם את המשך פעילותו של אברהם בכנען: "וכיוון שהיו העם מתקבצין לו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד לפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם. ושתל בליבם העיקר הגדול הזה, וחיבר בו ספרים".

הרמב"ם לא התכוון רק לספר לנו סיפור, אלא להורות דרך. כך אמרו רבותינו: "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשיי לידי מעשי אבותיי אברהם יצחק ויעקב" (תנא דבי אליהו, כג). אברהם התנסה בעשרה ניסיונות. הניסיון שלנו כיום – בניו וממשיכיו של האיש שהושלך לאש על התבטאות "לא תקינה" – הוא לצאת מבית הכנסת ומבית המדרש ולומר מה שאנו מאמינים בו ולא לפחד "להישרף" ברשת. להתבטא על קידוש השם. לפרסם, לנמק באופן מושכל, בלי התלהמות ומתוך אהבה גדולה ושאיפת תיקון והטבה. דברי חכמים בנחת נשמעים, אבל בשום אופן לא מושתקים.

כשאנו מאמינים ללא סייג בנצחיותה של תורה, ומשוכנעים שכנוע פנימי עמוק שכל עולם ה-PC טועים – נצא באומץ לרחובה של עיר ולזירות התקשורת הרבות. נחדש את בית אברהם.

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)