דיוני ועדת החוקה השבוע
דיוני ועדת החוקה השבועצילום: דוברות הכנסת, שמוליק גרוסמן

1

אירוע יוצא דופן, אולי חסר תקדים, קרה ביום שלישי בוועדת החוקה של הכנסת. הצעת החוק למניעת "אלימות כלכלית" עברה עד כה ללא התנגדות בוועדת השרים לענייני חקיקה ובקריאה ראשונה במליאת הכנסת.

מדובר בהצעת חוק ממשלתית שלגביה יש חובת משמעת קואליציונית, ובמקביל היא זוכה לתמיכה לא פחות חזקה גם במפלגות האופוזיציה. פורמלית מדובר על כל "אלימות כלכלית" בין בני זוג, אבל יוזמי החוק ומוביליו לא מסתירים שעיקר מטרתו היא להגן על נשים מפני גברים.

בשדולה הפמיניסטית שמובילה את קידום החוק לא ציפו לבעיות מיוחדות באישורו בוועדת החוקה ובהעברתו לאישור סופי בקריאה שנייה ושלישית במליאה. אבל באופן מפתיע נתקל החוק בהתנגדות עזה של כמה מחברי הוועדה. חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' פתח בדברי התנגדות לחוק, ואליו הצטרפו ארבעה ח"כים מהליכוד – אסנת מרק, שלמה קרעי, אריאל קלנר ועמית הלוי. חברת הכנסת קרן ברק, גם היא חברת ליכוד ומיוזמי החוק ותומכיו, מצאה את עצמה בבידוד מזהיר בקרב חבריה למפלגה. שותפיה לתמיכה בחוק היו חברי כנסת מהמרכז־שמאל - ביניהם יואב סגלוביץ' ותהלה פרידמן מכחול לבן, עופר כסיף ואעידה תומא סולימאן מהרשימה המשותפת ותמר זנדברג ממרצ.

יו"ר הוועדה, חבר הכנסת יעקב אשר מיהדות התורה, מצא את עצמו מנווט בקושי את הדיון הסוער. הוא הרבה לנזוף בחברי הכנסת שהתפרצו איש אל דברי רעהו, ואף נאלץ במהלך הדיון להניף מול יוזמת החוק, חברת הכנסת ברק, את שוט האיום בהרחקה מהישיבה. לאחר כשעתיים הוכרז על המשך הדיון בישיבת ועדה נוספת.

2

כאמור, ההתנגדות לחוק לא הייתה צפויה. חלק מהח"כים שדיברו נגד החוק בוועדה אף הצביעו קודם לכן בעדו בקריאה ראשונה במליאה. מה שקרה בין הקריאה הראשונה לדיון בוועדה הוא אולי סנונית ראשונה שמבשרת על שינוי שעומד להתחולל בשיח הציבורי בישראל בתחום המגדרי, שבדרך כלל מתנהל במעמד צד אחד, הצד הפמיניסטי. לראשונה הצליחה קואליציה של ארגונים למען המשפחה, שפועלים ברוח יהודית־מסורתית ושמרנית, להתארגן יחד ולשכנע כמה מחברי הכנסת לעמוד כחומה מול הגל הפמיניסטי־רדיקלי, שבשם רווחת הפרט וזכויותיו מביא לפירוק התא המשפחתי.

מה שמעניין במיוחד הוא שלא מדובר רק בגברים. מי שריכזה את עבודת ההסברה מול הח"כים והובילה את גיבוש החזית נגד החוק היא עורכת הדין נעמה סלע. והיא לא לבד. יותר ויותר נשים מצטרפות לקבוצות שיח ופעולה שנקעה נפשן מההשתלטות של הפמיניזם הרדיקלי על השיח הציבורי, על המחקר המגדרי באקדמיה ועל החלטות הכנסת ובתי המשפט. כרגע מדובר עדיין בארגונים קטנים וחלשים. אל מול העוצמה הארגונית, הכלכלית והתעמולתית של הארגונים הפמיניסטיים הם נראים כמו זבוב ליד פיל. אבל המודעות כבר קיימת, קו הפעולה מתגבש, ונראה שבשנים הבאות נשמע עליהם יותר.

3

את מחיר ההתנגדות ללובי הפמיניסטי למדו הח"כים על בשרם מהר מאוד. לא עבר זמן רב וארטילריה תקשורתית כבדה נורתה לעברם מצד המקהלה האוטומטית תומכת הארגונים הפמיניסטיים בתקשורת. כך למשל, חבר הכנסת אריאל קלנר התראיין לטלוויזיה בערוץ 13. עוד לפני שהשדרנית סיוון כהן פנתה אליו, היא הגדירה את הדיון שהתקיים בוועדה "הזוי, פשוט הזוי", כאשר ברור שהתואר הזה לא כוון אל עמדתם של תומכי החוק אלא רק אל זו של מתנגדיו. היא גם הקדימה והזכירה שרק אתמול נרצחו כאן שתי נשים, כאילו ברור כשמש שגבר נורמטיבי שמאלץ את אשתו, בצדק או שלא בצדק, להגביל את הוצאותיה, הוא מן הסתם גם אדם אלים שסופו לרצוח את אשתו.

בידיעות אחרונות סיקרו למחרת את הפולמוס בוועדת החוקה תחת הכותרת "דיון בחשיכה". מכיוון שהדיון היה ניתן לצפייה לכל המעוניין, הכוונה הברורה לא הייתה אלא להכתיר כחשוכים את חמשת חברי הכנסת שדיברו נגד החוק ותמונותיהם וציטוטים מדבריהם התנוססו בראש הכתבה. ואם עדיין לא הבנתם את המסר, בידיעות כתבו אותו בבוטות בכותרת הגג: "ועדת הבושה: כך התבטאו ח"כים על חוק שאמור למנוע מגברים להטיל אימה כלכלית על נשים", כדי שיהיה ברור לאחרון הקוראים מי הרעים והחשוכים בסיפור הזה. על המסגור המגמתי הבוטה הזה יש לומר שאם כך כותבים בחדשות - בשביל מה צריך מדור דעות?

הגדילה לעשות יעל דן שבפתיח לתוכניתה בגלי צה"ל אמרה על עמדת מתנגדי החוק שהיא לא רק בושה, אלא ממש מעוררת בחילה. עוד רגע והיא הייתה מקיאה בשידור על חבר הכנסת שלמה קרעי שהמתין על הקו. בהמשך היא גם דיברה – נחרצת, שיפוטית ומתנשאת – על רמת הטיעונים הנמוכה של הח"כים שהתבטאו נגד החוק, כשהיא לא מנסה לשמור על מינימום של מחויבות לאיזון בין דעות שונות, ולו למראית עין. המיקרופון הציבורי הוא שלה, והיא תבזה נבחרי ציבור ותתנשא על עמדתם כאוות נפשה.

קרעי: חוק מסוכן

4

את ההתייחסות לחוק לגופו השארתי לסוף, ולא במקרה. היא פחות חשובה בעיניי, ואם ציפיתם שאביע עמדה נחרצת נגדו אז טעיתם.

ברור שיש עוולות כלכליות בתוך המשפחה שמצריכות התערבות חיצונית. כאשר אחד מבני הזוג מונע מהשני את צרכיו הבסיסיים, בוודאי שמדובר בעוולה. כאשר אחד מבני הזוג מנכס לעצמו בלעדיות על השליטה בנכסי המשפחה ועל ההחלטה כיצד להשתמש בהם, אין ספק שיש כאן בעיה. בלי להלאות בפרטים, אציין כאן שמתנגדי החוק, חלקם משפטנים מוסמכים, טוענים שכבר בחוק הקיים יש מענה לכל המצבים הקיצוניים והקשים הללו ואין צורך בחקיקה נוספת. לטענתם, החוק המוצע מרחיק לכת, ולא בכדי גם מי שמובילים אותו מודים שלא ידוע על חוק דומה לו בשום מדינה בעולם. לכן גם תומכי החוק מציעים לחוקק אותו בשלב זה רק כהוראת שעה ולבחון את השפעתו.

ההתנגדות לחוק מתייחסת לבעיות נוספות שיש בו. למשל, החוק אינו מדבר רק על "אלימות כלכלית" בין איש לאשתו, אלא גם בין ילדים להוריהם. כלומר, ילד יוכל לתבוע את הוריו בטענה שלא הקציבו מספיק כסף לצרכיו. מבקרי החוק גם יוצאים נגד מתן האפשרות לתבוע בבית משפט פיצוי על "אלימות כלכלית" בדיעבד, לאחר שנים רבות, גם אם בזמן אמת הדברים התקבלו בהסכמה. גם ההגדרה של האלימות הכלכלית איננה ברורה. במקרים רבים התשובה לשאלה האם אדם היה קורבן לאלימות כלכלית תלויה בתחושותיו הסובייקטיביות, ולא באיזה שהוא מדד אובייקטיבי.

מעל לכל התהיות הללו מרחפת השאלה האם באמת נכון שהמדינה ומערכת המשפט, מלבד במקרים קיצוניים, תתערב במערכות היחסים הכלכליות בתוך המשפחה. האם לא נכון יותר להניח לבני המשפחה להסתדר בהסכמות בינם לבין עצמם, כל אחד לפי הנוסחה שלו? ואם כבר יש צורך בהתערבות חיצונית, האם הגורם המתערב צריך להיות מערכת המשפט, או אולי מוטב שהדברים יטופלו על ידי רשויות רכות יותר - למשל מערכות הרווחה או מערכות של ייעוץ וגישור? האם הליכה לבתי משפט לא תוביל כמעט באופן בלתי נמנע לפירוק המשפחה? והאם לא נפתח כאן פתח נרחב לתלונות שווא כלפי גברים במסגרת סכסוכי גירושין, שהמערכת המשפטית כבר הוכיחה את אוזלת ידה בטיפול בהן?

כל אלה שאלות לגיטימיות שראויות להיבחן בכובד ראש. אבל מה שקרה השבוע בכנסת חשוב הרבה יותר מחוק כזה או אחר. כי הפמיניזם המיליטנטי, שבעבר לחם למען צדק ושוויון לנשים, עוסק כיום בהשגת כמה שיותר זכויות לנשים – בצדק ושלא בצדק. היכן שנשים סובלות מנחיתות, ארגוני הפמיניזם ידרשו שוויון. היכן שהשוויון כבר קיים, הם יפעלו למען זכויות יתר לנשים. והיכן שנשים כבר נהנות מזכויות יתר - למשל בתחום חזקת הגיל הרך או יציאה מוקדמת לפנסיה, הם יילחמו כדי שזכויות היתר יישמרו. והכול נעשה תחת מערכת תעמולה דורסנית שמשתמשת במונחים דרקוניים ובוטים, מגדירה כל דבר שאישה סובלת ממנו כלא פחות מ"אלימות" שמיד מתחברת למעשי רצח, ומשתיקה, כפי שהודגם כאן, כל דעה שאינה מתיישרת עם הקו הזה.

יכול להיות שבעוד כמה שנים נביט לאחור ונאמר שהשבוע הונחה הלבנה הראשונה בחומה שתבלום את הזרם העכור הזה.

לתגובות: [email protected]