שמחת תורה בתל אביב
שמחת תורה בתל אביבצילום: "ראש יהודי"

נגיף הקורונה שהגיח לעולמנו משנה את סדרי החיים של כולנו; התעסוקה, החינוך, תרבות הפנאי וכמעט כל דבר הוא לא כמו שהיה פעם. אחד המקומות שהכי נפגעו במרחב הדתי זה בית הכנסת. מקדשי המעט שהיינו מתכנסים בהם בתפילה ורינה לבורא עולם נסגרו, וככל הנראה גם בעתיד לא כל הקהילה תוכל להיכנס לשם ולהתפלל כרגיל.

חז"ל אמרו ש"אם רואה אדם שייסורים באים עליו יפשפש במעשיו", על אחת כמה וכמה אם רואה אומה שמגפה עולמית באה עליה תפשפש במעשיה, וזו מידה לא טובה לומר "דבר זה ממנהג העולם ארע לנו, וצרה זו נקרה נקרית", אלא צריך לדעת שהכל בהשגחת ה' יתברך. ואם כן, מדוע הוא הוציא אותנו מבתי הכנסת?

אינני נביא אבל אשתף אתכם בתחושות שמלוות אותי מתוך חשבון הנפש האישי שלי. אולי אפשר לומר שה' מוציא אותנו מבתי הכנסת כדי שנוציא את התפילה ואת התורה אל המרחב הציבורי. כל מי שהתפלל בחודשים האחרונים מחוץ לבית הכנסת וברחוב שלו, בוודאי ראה לא מעט אנשים שאינם רגילים להגיע לבית הכנסת. פתאום, כשהקיר והמחיצות הוסרו, אנשים שומעים את ניגון התפילה לה'. לחלקם הניגונים זכורים מבית סבא וחלקם מגיעים מתוך סקרנות. זו הזדמנות, הזדמנות לצרף לתפילה יותר אנשים שחפצים להתחבר למורשת ישראל.

גם תקופת החגים וימי התשובה התגלו כ"עת שערי רצון להיפתח". תפילות המוניות שהגיעו אליהן יותר מבעבר, השופר של ראש השנה, הווידויים המרגשים של יום הכיפורים, בסוכות ארבעת המינים, ובשמחת התורה השירים והשמחה שמבטאים את שייכותנו לתורה. מי שראה את המניין של ראש יהודי בצאת יום הכיפורים בכיכר זיזנגוף המלאה בזעקות של "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", לא יכול היה שלא להתרגש.

אין יהודי ויהודיה שיכולים להתנתק ממעגל השנה. אל תפחדו להציע ליהודי להצטרף לסליחות, אל תחששו להציע את ארבעת המינים או להצטרף ל'לכה דודי'. היהדות לא שייכת רק לדתיים, היא שייכת לכל עם ישראל, ואולי זה מה שהיציאה מבתי הכנסת באה להזכיר לנו, את העם שבשדות, שהיה עסוק בהיי טק וביצירות אומנות ותרבות, בבורסה וברפואה ובעוד הרבה דברים חשובים שמקדמים את העולם והמדינה, אבל היה צריך להתמלא באור הנשמה שלו, להיטען ברוח, רוח ישראל, ששייכת לכולם.

אחרי שימצאו בעזרת ה' תרופה, נוכל לחזור לבתי הכנסת יחד עם החברים החדשים שהכרנו ברחוב. כשם שהיציאה לסוכה הארעית מלמדת אותנו, שמי שגורם ליציבות שלנו בחיים זה הקב"ה והוא המחסה שלנו, כך גם היציאה מבית הכנסת המפואר והממוזג למגרש ולכיכר באה ללמד אותנו שכאשר אנחנו מתפללים בבית הכנסת אנחנו באים בשם כל ישראל. לא כנפשות בודדות ונפרדות, לא תורה ותפילה של אליטה שזכתה לגדול בבית דתי, אלא תפילה ששייכת לכל הקהילה, לציבור, לעם.

על חג שמיני עצרת חז"ל מסבירים במשל למה נקרא דווקא מלשון עצירה. "עצרתי אתכם אצלי. כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן להפטר אמר: 'בני, בבקשה מכם, עכבו עמי עוד יום אחד. קשה עלי פרידתכם'". רגילים להסביר שאחרי כל החגים קשה לקב"ה להיפרד מאיתנו, אך בחסידות מדייקים במילה 'פרידתכם' ולא נאמר 'פרידתנו'. קשה לקב"ה שאנחנו נפרדים אחד מהשני.

אז אחרי התפילות בכיכר ושמחת התורה עם כולם, אסור לנו להיפרד מאחים שלנו, אנחנו צריכים להמשיך, ואולי אם נעשה את התשובה המוטלת עלינו, תשובה ציבורית, נטפל בשורש הרוחני של המגפה, ואז נזכה שה' יסיר את החולי והמגפה מעלינו במהרה בימינו אמן.

בשיתוף ''ראש יהודי''