פרשת נח משופעת המים, מקשרת אותנו בין חג הסוכות לבין ז' בחשון. בחג הסוכות אנו נידונים על המים ובסופו, הושענא רבה, מתחילים להזכיר את הגשמים, וב-ז' חשון זה היום שבו בני ארץ ישראל מתחילים לשאול גשמים ולומר "ותן טל ומטר לברכה"/"ברכנו".
המשנה במסכת תענית דנה בשאלה מדוע יש רווח של 15 יום בין הזכרת הגשמים לבין שאילת הגשמים. הרי היה יותר נכון לכאורה להתחיל לשאול גשמים מיד בסיום חג הסוכות, באותה העת שבה מתחילים להזכיר את הגשמים.
המשנה מסבירה שהסיבה היא "כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת". כלומר, כיוון שיש עולי רגלים שהגיעו מרחוק לבית המקדש, אנו דואגים להם שבחזרתם לביתם הם לא יסבלו מהגשם, ולכן אנו דוחים את שאילת הגשמים עד לז' בחשון שאז אחרון עולי הרגל יגיע לביתו.
הסיבה שהמשנה מציינת נראית תמוהה ביותר. כולנו יודעים עד כמה עם ישראל זקוק לגשמים. וכי כדי שיהודי מסוים לא יירטב בגשם, זו סיבה שכלל ישראל צריך להימנע מלבקש גשמים שהם צורך קיומי? יתרה מזאת, מפורסמת תפילתו של כהן גדול ביום הכיפורים בצאתו מבית קדשי הקדשים "ואל יכנסו לפניך תפילות עוברי דרכים בשעה שהעולם צריך לו". אם כן מדוע אנו דוחים את שאילת הגשמים שהם צורך חיוני לעם ישראל בשביל כמה עוברי דרכים שלא הספיקו לחזור לביתם?
נראה להציע את התשובה הבאה. כידוע, אנו נמצאים בתקופה של "אחרי החגים". חג הסוכות יצר אחדות נפלאה שהרי נאמר "כל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת". במהלך החגים עם ישראל עבר תהליך של התקדשות והיטהרות כאשר השיא היה בחג הסוכות שבו כל עם ישראל נפגש ביחד בשמחה גדולה בחצרות בית ה' בירושלים ש"עושה כל ישראל חברים". כמו כן, בסוכות גם אגדנו יחד את ארבעת המינים שמסמלים כיצד כל סוגי האנשים בעם ישראל מתאחדים יחד.
לאחר שמסתיים חג הסוכות, מגיעה שעת "מבחן החיים", האם אותה אחדות שטיפסנו אליה החג הסוכות, משאירה בליבנו גם רשמים או שהיא נעלמה מיד בסוף החג. המבחן הגדול ביותר הוא מבחן שאילת הגשמים. האם יש ביכולתנו לחכות ולהמתין מלשאול גשמים, למרות שזה צורך כל כך חשוב, עד שאותו יהודי שחגגנו איתו ביחד בירושלים לפני כמה ימים, יחזור לביתו בבטחה. היכולת של האדם לחזור לשדהו הנצרך לגשמים מיד אחרי סוכות, ולהמתין מלשאול גשמים עד שיגיע אחרון העולים לביתו, מראה שאכן ספגנו והפנמנו את ערכי האחדות שחג הסוכות מלא בהם.
בימינו, בהם האחדות כה חיונית לקיומנו, נלמד מהאמור, שאחדות זה לא "שפה אחת ודברים אחדים" ולא רק גיבובי מילים בשמח האחדות, אלא אחדות אמיתית זה היכולת להרגיש את הזולת ולהקריב מעצמנו למען האחר. ובזכות האחדות בתוכנו נזכה ל"ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"
הרב שלמה סובול הוא ראש ארגון ברקאי ורב קהילת שערי יונה מנחם במודיעין