הזהות העברית – הזהות האוניברסלית לאמיתה, מקור של השתרשות מחודשת ושל אחווה אוניברסאלית

ד"ר יוסף שרביט מנתח את דמותו של הרב יהודה ליאון אשכנזי, מניטו, ואת השפעתו במאמר לזכרו לכבוד יום פטירתו שיחול מחר

ד"ר יוסף שרביט , ז' בחשון תשפ"א

ד"ר יוסף שרביט
ד"ר יוסף שרביט
צילום: באדיבות המצולם

לעילוי נשמת הרב י.ל. אשכנזי-מניטו (ח' חשוון)

ספרי, עבריות ומעבר לה – דיוקן אינטלקטואלי של הרב י.ל. אשכנזי-מניטו (אדרא, תשע"ט) עוסק בדמות ובמשנתה, על הרקע המהפכני של המאה העשרים. הזהות העברית, המסוגלת לאחות את השסעים העמוקים של הזהות המודרנית בישראל ובאומות העולם, היא הגיבור הגדול של ספרי. ניכרות, באופן שלא משתמע לשני פנים, מחויבותו והירתמותו של מניטו לשאת בגאון את בכורת היהדות, אל מול פני האומות. לא עוד, עמדת אפולוגטית כי אם אמירה בוטחת, לפיה העבריוּת היא הטומנת בחובה הבשורה האוניברסאלית, לאמיתהּ.   

בדרכו החינוכית הבלתי מטיפה – וזה היה מקור כוחה – הוא נתן מענה לצורך נפשי עמוק של האדם להשתרש מחדש. לאחר מלחמת העולם השנייה נוצר ואקום, בדמות האכזבה מהתרבות המערבית וערכי המודרנה ונוצר צורך אקזיסטנציאלי עמוק "להשתרש מחדש" (Exigence de Ressourcement). אלא שמצא מניטו לנכון להסיר מבוכה, שנבעה מטשטוש ובלבול בין "מסורת" ל"ארכאיזם". לעתים חל בלבול בין פנייה ל"מורשת אבות" שהיא מקור השורשי לזהות הנכספת לבין פנייה לארכאיזם שאבד עליו כלח, ממד שאיבד כל רלוונטיות. בשל כך, הוא סבר כי אין לנהוג כדרך ש"תנועות חזרה בתשובה" נוהגות, המטיפות לשיבה לדפוס רליגיוזי ארכאי, בלתי רלוונטי, אלא יש לנקוט מהלך המבאר את הרכיבים האקטואליים של המסורת: כשם שזהות לא מבוררת מובילה למשברים כך בירור מהלכיה של אותה זהות,  מעניק מזור לאותה זהות:

כיום [...] אנו שוב ניצבים אל מול תמורה זהותית. זהותנו היהודית שואפת לשוב למקורה העברי. ושוב מתעוררת שאלת 'השתרשותנו', האם זו תינק מצורות ארכאיות בהיסטוריה שלנו או ממקור נביעה יסודי?! [...] המדרש מלמדנו ההבדל בין 'השתרשות' ויניקה מצורות ארכאיות, שהן עקרות וללא מוצא, לבין 'השתרשות' ויניקה מנביעה יסודית שמובילה לפרי ולתולדה [...] החברה היהודית בת דורנו ניצבת בפני בעיות דומות. בהיותה מאוכזבת מפתרונות המודרנה החברה היהודית מחפשת שוב את מסורותיה; זו עלולה לסלול את דרכה אל עברי-פי-פחת, אל עבר הארכאי. מהו נתיב ארכאי? ארכאי הוא מה שפעם היה חי ועתה חדל מלהתקיים, בטל ומבוטל. כאשר בעבר הדבר היה חי, הוא גילם את מלוא המודרנה לעומת מסורת. משהדבר איבד את הרלוונטיות שלו אבד עליו כלח, הפך הוא לקליפה. קשה לדעת אם קליפה זו נוצרת זרע של חיים חדשים או רעל של מוות וחידלון [...] 'להשתרש' מחדש ולינוק מדפוס חיים ארכאי זה כמו לנסות להחיות גופה. החיים עוברים לידה.

כדי לאייר את דבריי אתן דוגמא: דורנו מתוודע בצער רב ל'מותן' של השפות היהודיות שנדברו בגלויות השונות. הן מן הסתם יהיו מושא למחקרים ולחיבורים רבים אולם אנו העדים האחרונים לדוברי השפות הללו [...] אלפיים שנות גלות הן אוצר בלום של מורשות עשירות עד מאוד, מורשות חיות בזמנן. כל עוד ינקו מהמקור העברי חיו הן, אולם ביום שהן איבדו מהרלוונטיות שלהן, הפכו הן לארכאיזם, שבטל מן העולם. 

            מבחינה זו לדידו של הרב אשכנזי 'חזרה בתשובה', פירושה לשוב לזהות העברית ולאו דווקא לזהות בעלת חזות של יהודי דתי, שלעיתים הוא אינו אלא לובש סגנון מיושן, ארכאי ואף בלתי רלוונטי. הזהות העברית, אפוא, טומנת בתוכה חידוש.

    לא בכדי, גישה חינוכית זו הייתה אבן שואבת עבור דורות של סטודנטים ביקורתיים, שביקשו לתהות על קנקנה של מסורת עתיקת יומין, שדומה היה כי תמו ימיה. 

החתירה לאחווה בישראל, ודרכו באנושות כולה, הייתה יסוד מאוד מרכזי במשנתו של הרב אשכנזי. לדידו, האחווה מהותית לאדם, שכן, כיוון שנברא האדם "יש מאין", מרכז הכובד נמצא אצל נותן החיים. אולם, עם היוולד אח כובד המשקל יוצא מהבכור אל אחיו. האחווה מטילה אחריות כלפי מי שחוץ לו. מכאן הטלטלה המסעירה הפוקדת את תולדות האחווה, שכן הטבע האנושי, שבמהותו אגוצנטרי, מתנגד לעצם האחווה. הדחף האנושי הטבעי הוא למגר את היריב המתחרה על אותו גורל. ככל ששני אנשים דומים יותר כך היריבות ביניהם מתעצמת – ביתר שאת, כאשר מדובר בתאומים כמו קין והבל ויעקב ועשו. על כן, החתירה לאחווה כרוכה אפוא במאמץ מוסרי יסודי: ה' מעניק לנבראים את הכול, חוץ מאהבת אח כלפי זולתו – אותה הוא תובע ומצפה מנבראיו.  

האחווה נולדת באנושות, עם הולדת הבל שכל מהותו היא היותו אחיו של קין: "ותוסף ללדת את אחיו את הבל". בהיותו הילד השני במשפחה הוא אשר מגלה את יסוד האחווה, הוא אשר לראשונה מממש בפועל את אותה אחווה. על הבל, רועה הצאן, הייתה מוטלת האחריות ללמד את אחיו את יסוד האחווה – הדבר לא צלח בידו ועל כן "ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו". עם רצח אח את אחיו, נעלמה האחווה בטקסט המקראי, עד להופעתה המחודשת עם עֵבֶר המקראי. עֵבֶר הוא הראשון שנקרא שוב אח במקרא: "ולשֵם יוּלד גם הוא אבי כל בני עֵבֶר אחי יפת הגדול". עֵבֶר ראה את האחווה ברגעיה האחרונים, באנושות מאוחדת, בטרם זו נתפלגה בדור הפלגה, בימי בנו פֶּלֶג. ואכן "ישיבת שֵם ועֵבֶר", מבני שושלות שֵת-שֵם, עוסקת בתיקון חטאו של אדם הראשון שמהותו בציר של בין אדם לקונו וחטאו של קין, שמהותו בציר שבין אדם לחברו. בעוד ששֵם מתקן את החטא שבין אדם למקום, מתייצב עֵבֶר למען תיקון החטא בן אדם לחברו ונרתם מחדש לפתרון משוואת האחווה שהתערערה בימי קין. נצטרך להמתין לאברהם העברי כדי שהאחווה תשוב ותתנוסס בכל כך הרבה מומנטים של משפחת אברהם. עליות ומורדות יחולו על האחווה, עד שזו תזדכך, עד לאמירתו המפורשת של יוסף: "אני יוסף אחיכם", בסוף חומש בראשית. 

מדוע יוסף, הוא אשר מוצא תעצומות נפש לפתור את הקונפליקט עם אחיו, הוא המעצב את האחווה המשפחתית ודרכה האחווה הלאומית והאוניברסאלית? דמותו המקראית של יוסף הינו פרי האהבה של יעקב ורחל. זו הפעם הראשונה במקרא שמעיד הכתוב על אהבת איש לאשתו: "ויֶאֱהַב יעקב את רחל". זהו אותו יעקב הנושא את בשורת האחווה על שפתיו – "ויאמר להם אַחַיי מֵאַיִן אתם" – מי שמחדש לאנושות שכל אלו שנבראו יש מֵאַיִן אחים הם (מֵאַיִן אתם), הוא אביו מולידו של יוסף הפותר את הקונפליקט של האחים לדורותיהם.    

 

ד"ר יוסף שרביט, המחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו, אוניברסיטת בר אילן ומכללת אפרתה.