דעה: הזוגות החד מיניים והקהילה הדתית

סוגיית הלהט"ב בקהילה הדתית עולה שוב לפולמוס ציבורי. בפניכם זווית נוספת של הסוגיה. האחריות אינה חד סטרית.

צביקה מור , ח' בחשון תשפ"א

סדרת חינוך
סדרת חינוך
צילום: צביקה מור

לאחרונה התעורר הפולמוס על קבלת זוגות חד מיניים לקהילה הדתית. מדובר בזוגות הרואים עצמם אורתודוקסים לכל דבר, ובשל כך מבקשים להיות חלק מהקהילה הדתית אליה היו שייכים על פי רוב לפני ש"יצאו מהארון". כיוון שהנושא רגיש ביותר עלינו לגשת אליו בזהירות הראויה.

בשורות הבאות ברצוני להציג זווית נוספת, ויפה שהדברים מתבררים לאחר פרשות בראשית ונח העוסקות בעניין זה.

בסוף פרשת אמר (ויקרא כד, י ואילך) מספרת התורה את "פרשת המקלל". פרשה זו נדרשת בויקרא רבה (לב, ג) כפי שפירש רש"י על אתר: "מבית דינו של משה יצא מחויב. בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן. אמרו לו מה טיבך לכאן. אמר להם מבני (י"ג: מבנות) דן אני. אמרו לו 'איש על דגלו באותות לבית אבותם' כתיב. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב. עמד וגידף."

פרשה זו מציגה בפנינו את המתח שבין סבלו של היחיד ובין קיום דבר ה'. חז"ל מספרים לנו שהמקלל היה בנה של שלומית בת דברי שנאנסה על ידי המצרי שהרגו משה וטמנו בחול. המקלל נחשב כ"ישראל" משום שאימו מישראל, אך כיוון שאביו מצרי, הרי הוא "זרע פסול" ובשל כך נמנע ממנו לדור עם שבטו – שבט דן – כי הזכות לחנות עם השבט שמורה למי שאביו מאותו השבט. למעשה, אותו מקלל לא היה יכול לחנות אצל אף אחד מהשבטים בשל ייחוסו הבעייתי. אפשר לתאר את הביזיון, הבושה והכאב הגדול שאותו מקלל נשא אתו בחייו.

המקלל לא היה אשם במצבו בדיוק כמו שממזר אינו אשם במעשה הוריו ובכל זאת הוא ממזר ואינו רשאי לבוא בקהל ה'. אך כאן נדרשת הענווה וההכנעה בפני דבר ה' וויתור על רצונות ומאוויים עצמיים כי דבר אלוקינו יקום לעולם. זוהי מסירות הנפש כלפי דבר ה' שהוטמעה בישראל בעקידת יצחק.

בוודאי שבאופן אישי יש לנהוג באדם זה ובזוגות החד מיניים באהבה וקירוב על פי ההנהגה של "אוהב את הבריות" – כל הבריות באשר הן, אך האהבה שהיא רגש אנושי אינה יכולה לגבור ולטשטש את הציווי האלוקי. לא האהבה שלנו אליהם ולא האהבה שלהם איש כלפי רעהו, כשם שהבגידה עם אשת חברו אסורה ומתועבת גם אם שוררת אהבה גדולה בין הנואפים.

שבט דן השיב לאותו מקלל שיש דבר חשוב יותר מרגשותיו וממעמדו האישי והוא השראת השכינה במחנה ישראל שבלעדיה לא יהיה מחנה כלל. אילולא שהמקלל קילל ונשא חטאו, היה מקום להצטער בצערו, לעודדו ולנחמו בכך שצאצאיו יוכלו להיות חלק מנחלת ה'. העובדה שהם שבט שלם והוא אדם מסכן ובודד שכביכול נשאר חבול ופגוע – לא יכולה לפגוע באמת של קדושת המחנה.

בעלי הנטיות ההפוכות, הנתונים במשבר גדול, בוודאי ראויים לחיבוק הגדול שהקהילה הדתית לאומית יודעת לתת לבניה אך לא בתור זוגות בקהילה. האם היינו משאירים או מכניסים לקהילה זוג נואפים וממסדים בכך הסכמה וקבלה של הניאוף? הניאוף ומשכב הזכר מוזכרים יחד בפרשת עריות שלא מזמן קראנו ביום הכיפורים.

כתבתי שהנושא רגיש ביותר משום שהרגישות הגדולה שלנו צריכה להיות קודם כל כלפי השראת השכינה במחננו. את הנקודה הזו היה צריך המקלל להבין ולהשלים איתה, ולשמוח בכל שמקיים את מצות בוראו על אף הקושי העצום שלו, כמו שכהן בעל מום המנוע מעבודת המקדש, צריך להשלים עם מקומו ולשמוח בחלקו כי העיקר הוא דבר ה' והשראת השכינה בישראל.

על הקהילה הדתית להיות רגישה כלפי כל אחד מבניה, אך אולי הגיע הזמן, שגם הזוגות החד מיניים יגלו רגישות ואחריות כלפי הקהילה הדתית, ויזכרו את מעשה עכן בספר יהושע המלמדנו שאפילו אדם אחד מישראל יכול לגרום לסילוק שכינה כשרצונו גובר על רצון ה'. עליהם לשאת במחיר של בחירתם מתוך הבנה שיש כאן קהילה שאין לפגוע בקדושתה וברצון שלה לחנך את הדור הבא לטבעיות הבריאה המביאה להמשכיות החיים של נשמות ישראל.