חיים רדודים ומבולבלים - תגובה למלכה פיוטרקובסקי

תפקיד האדם, האיש וגם האישה, לכבוש את יצרינו, ולא רק את יצר המין, אלא גם את יצר החיבה, וגם את יצר הגאווה, וגם יצר ההתחכמות.

ד"ר רינה אזולאי , ח' בחשון תשפ"א | עודכן: 17:39

חיים רדודים ומבולבלים
חיים רדודים ומבולבלים
צילום: איסטוק

קראתי ושמעתי את דברי מלכה פיוטרקובסקי בסוגית הגבולות שהגדירו חז"ל במרחב המשפחתי, וידעתי שעלי להגיב על הדברים, והרגשתי כאב עמוק.

כי הרבה יותר קל לכתוב על דברים כשרואים אותם מבחוץ, והרבה יותר קשה לכתוב על דברים שרואים מבפנים. וכאן אין אני שקולה, אין אני מדודה, אין אני אובייקטיבית.

כאן מעורב כאב פנימי שלי, ועל עצמי לספר לא ידעתי. ורק אכתוב כמה מילים כואבות. אני בוגרת 12 שנים בבית יעקב, ואחריהם 9 שנים באוניברסיטת בר אילן.

הזמירות האלו של הרבנית פיוטרקובסקי אינן חדשות כלל. כבר שמענו אותן וחרשנו אותן באוניברסיטה. וכבר נפגענו מהם, וכבר שילמנו עליהם מחיר כבד. וזהו. לא אפרט עוד.

כי כשמדברים על רעות, על קשר זוגי עמוק ובלתי מופרע, על בית יהודי חם, הרי קל לראות את הדברים האלו, קל לראות קשר עין, קל לשמוע ניבים של צליל, קל להבין מה קורה בין בני זוג גם כשהם לא משתפים איש.

ואחרי אותן 12 שנים בבית יעקב ואותן 9 שנים בבר אילן, הרבה שנים עבדתי ואני עובדת ביחד עם חברות חרדיות, שחיות בדיוק על פי הדרכת חז"ל, ובדיוק כפי שחיו אבותינו ואימותינו במשך אלפי שנים, ודווקא הסייגים האלו היפים כל כך של חז"ל, הם שמאירים את דרך המשפחות בעולם החרדי (גם החרד"לי כמובן), בלי תירוצים ובלי פילפולים, בלי חוכמות ובלי התחכמויות, עם שמירת נגיעה וגם עם שמירת העיניים! ובלי רעשי רקע של סמארטפונים, סרטים, גירויים חיצוניים ואורות של תוהו. ועם כל הסייגים והגדרים האלו, דווקא שם אפשר למצוא זוגיות יפה, זוגיות נקיה, זוגיות בלי הפרעות ועם המון עומק.

אז כל הסיפורים האלו על כך שפעם לא היתה רעות והיום כן יש רעות, אולי הם יפים כשמספרים אותם למי שלא יודע מה קורה במציאות של העולם השמור והמוגן, אבל הם אינם אמת, כי אל הרעות האמיתית מגיעים דווקא כאשר שומרים על ההפרדה ועל הקדושה, לאורך שנים, ואז הזוגיות נשמרת, יפה, עמוקה, הדדית, וקדושה, זוגיות במלוא הדרה.

ואילו כשמכניסים תירוצים ופלפולים וגירויים חיצוניים ושריטות ומקרים יוצאים מן הכלל – על זה אין אני רוצה להרחיב את הדיבורים, אבל בלבולים וספיקות וסימני שאלה הם לא מתכונת לזוגיות יותר חזקה. הם מתכונת לחיים בתוך אוהל במקום חיים בתוך ארמון. הם מתכונת להסתפקות בחיים רדודים, מבולבלים ומוסחים של לוח ארז במקום טירת כסף. וד"ל.

ונחזור רגע להלכה. אומרת הרבנית מלכה משפט כזה: "רק מי שלא יודע מה זה אישה יולדת ומה זה בן זוג שהוא חבר יכול לאסור מגע בזמן לידה".

סליחה? מי הוא זה שאסר את האישה על בעלה? מישהו שלא ידע מה זו אישה יולדת? מישהו שלא ידע מה זה בן זוג חבר? הרי האלקים הוא שנתן לנו את התורה, על פרטיה, על דקדוקיה, על כל חידושיה שיחודשו לאורך הדורות, ואלקים הוא היוצר שלנו, הוא הבורא שלנו, הוא ידע יצרנו, הוא יודע גם מה זה לידה, וגם מה זה אישה יולדת, וגם מה זה יחסים חבריים, וגם מה זה יחסיים שאינם חבריים כל כך בין איש לבין אישתו, והוא, האלקים שלנו, הוא זה שהחליט את הכללים והוא קבע אותם על כלליהם ודקדוקיהם, והם הכי טובים בשבילנו, גם אם אין אנו מבינים למה, וגם אם אנחנו כן מבינים זאת, במבט לאחור.

ואין אני עוסקת כאלו בסוגיות שהן בתוך חילוקי דעות. סוגיות אלו צריכות להיות מוכרעות על ידי הסנהדרין, כשתוקם סוף סוף, במהרה בימינו אמן. אבל על הנושאים שהוכרעו, שהם חד משמעיים, שהם ברורים, עליהם אני מדברת. הלכות שקיבלנו, דור אחר דור, וגם מנהגים שהתקבלו, כמו שבעה נקיים שנשים קיבלו על עצמם, והפכו להיות עם תוקף של "מנהג ישראל דין הוא", והן הקירות שלנו.

והקומפלקס הזה, של עולם ההלכה, של העולם היהודי, של הקדושה של הבית היהודי - דווקא הקירות שלו, הכללים שלו, הסייגים, הגבולות, הם אלו שנותנים לו את החוזק, את התוקף, כי בית בלי קירות חזקים הוא לא בית, הוא אוהל. ואם הקירות הן דלתות, הרי הן נפתחות ויוצאות, ולא כאן המקום לפרט.

ולעומת זאת, דווקא האלוקיות של התורה שלנו, היא זו שמאפשרת לנו להתבונן בה בהערצה ובאהבה, ולקבל אותה עלינו בשלמותה, כולל מה שכיף לנו לקיים וכולל מה שקצת קשה - קודם כל מפני אהבתינו להקב"ה, ומתוך הרצון לעשות את רצונו, שזו בעצם מטרתנו בעולם. ונכון שאנו אוכלים את פרות השמירה גם בעולם הזה – אך המטרה העליונה היא קרבת האלוקים, ואותה משיגים דווקא כששומרים ומקפידים גם על מה שקשה וגם על מה שלא מובן.

וזו בעצם מטרתינו בעולם, אם נחזור לציטוט שציטטתי כבר במאמר אחר את הרמח"ל, דרך השם, חלק ראשון פרק ד':

"והנה שורש כל ענין העבודה הוא,
היות האדם פונה תמיד לבוראו.
והוא שידע ויבין שהוא לא נברא
אלא להיות מתדבק בבוראו,
ולא הושם בזה העולם
אלא להיות כובש את יצרו
ומשעבד עצמו לבוראו בכח השכל,
הפך תאות החומר ונטיתו,
ויהיה מנהיג את כל פעולותיו
להשגת התכלית הזה ולא יטה ממנו..
שהכונה באמת בכל המצות תהיה אליו יתברך,
להתקרב לו וליאור באור פניו". עכ"ל.

תפקיד האדם, האיש וגם האישה, לכבוש את יצרינו, ולא רק את יצר המין, אלא גם את יצר החיבה, וגם את יצר הגאווה, וגם יצר ההתחכמות שהיא לא תמיד לעניין, וגם את היצר שמכריח אותנו לחשוב שאנחנו נורא חכמים/ות, ולהתייחס בזלזול כלפי אחרים שאינם מתחכמים כמונו, וגם היצר הזה שגורם לנו לחשוב שאנחנו אלו שנמציא גלגל שאינו עגול כי לדעתנו השתנו חוקי הפיזיקה.

מה שאסרה התורה – התורה שבעל פה והתורה שבכתב - הוא אסור, ומה שהתורה התירה – הוא מותר, וגם אם אנו מבינים את הדברים או חושבים שאנו מבינים, וגם אם הדברים כתובים בתורה או עברו בעל פה או התקבלו לדורות כתקנה על ידי גדולי עולם, וגם אם יש דברים שמובנים לנו, וגם אם יש דברים שלא הצלחנו להבין, בכל מקרה עלינו לזכור את דברי האלקים:

"כי לא מחשבותי מחשבותיכם
ולא דרכיכם דרכי נאם ה',
כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם
ומחשבתי ממחשבתיכם" (ישעיהו נ"ה ח' ט').

עם אינטואיציה או בלי אינטואיציה, עם הבנה או בלי הבנה: דברי האלקים הם דברי האלקים, ובאהבתנו אנו מקיימים אותם, בשמחה, באומץ, בעוצמות, ומתוך אהבה, וזה הוא המתכון האמיתי לאושר האמיתי ולקרבת האלקים האמיתית.