הרב אהרון אגל-טל
הרב אהרון אגל-טלצילום: באדיבות המצולם

פטירתו של יהודה ברקן ז"ל שחררה איזו אנחה משותפת. איכשהו האיש הצליח לחצות את הערבות הפראיות של שוק התרבות הישראלי, מבלי שנתלשו מגופו איברים... הוא היה אחד מבניה היקרים שביצע פניה חדה לחיי אמונה לוהטת, ובכל זאת, למיטב ידיעתי, לא נדרש לשלם על כך.

ברקן הוא סוג של חידה יהודית. כיצד אדם שרוב חייו עברו מול מצלמות ולעיני הציבור הרחב, מצליח להתרווח על כסא העץ שבבית כנסת, להיות אחד מן המנין ולשמוח בכך. איך אתה מוצא את הכוח להיות עניו ולשוחח עם כולם בגובה העיניים, כאשר מיליוני בני אדם מכירים אותך לפני ולפנים ואוהבים אותך?
יהודה לא היה מטיף בשער. לא אידאולוג גדול.

לא מתקן עולם חד לשון המופיע על במות, אבל בלי שבכלל התכוון הוא השאיר אחריו מורשת חשובה. לא סתם האהבה כלפיו חוצה מגזרים והצער על מותו מקיף רבים מאוד בישראל.

כולם מדברים על ההומור שלו, אבל יש הומור מהגיהנום ויש הומור של גן עדן. ההומור הוא הפער שבין הציפיה ובין ההתממשות. אתה צופה מאדם לבוש בחליפה להתנהג בצורה מכובדת וקורה משהו שמגלה שהאיש בחליפה הוא בסך הכל 'איש שוק' וזה מעורר את הצחוק.

את הפער הזה שעושה את ההומור אפשר לבנות בשני אופנים – לעמוד בעמדת ה'שלם', זה המבין כביכול מה 'ראוי להיות' ומנקודת המבט הזו להפשיט את האדם ולהראות את קלונו וזהו מן סוג 'הומור של גהנום', אבל יש הומור שיש בו ריח גן עדן.

כי הוא רואה את אותם פערים, אבל בוחן אותם בענווה של מי ששייך לקומה האנושית ומבין מתוכה, עד כמה הפער גדול. הוא עניו ולא מתנשא ולכן ההומור שלו מרומם את הרוח.

אתה יכול להסתכל על העולם מצד 'מה שראוי להיות' ולחיות בתחושת חסר תמידית, כי ה'ראוי להיות' עוד רחוק ממימוש והעולם לפי זה אבוד. אבל אתה יכול לבחור להתבונן בעולם מצד 'מה שהוא', לא כי אין לך איזו תפיסת עולם גדולה יותר, אלא כי האנושיות שלך כל כך מפותחת, עד שאתה מבין לעומק את הקושי הקיומי הזה שמקשה עלינו לחיות 'כפי שראוי'.

ואולי זה היה סוד קסמו, כי במקום לחשוף את החולשות ולהילחם בציפורנים על 'מה שראוי להיות', הוא פיתח את החמלה שלוותה בבת צחוק ובהומור שופע ולכן כל אחד מצא בו את אותה אנושיות שטבועה גם בו.

"באו נעשה!" המוטו של יהודה בארקן ז"ל