כשמשטרת הפוליטקלי קורקט מכניסה מילים למאסר

כל יומיים משטרת ה"פוליטיקלי קורקט" מכניסה עוד מילים למאסר. מפחיד אותי שנפסיק לדבר אחד עם השני כי אנחנו מפחדים לטעות.

דניאלה מנולסון , ח' בחשון תשפ"א

"מישהי שאלה אותי אם אני מניקה, מה זה צריך להיות? בשנת 2020 לא שואלים שאלה כזו! מישהו אמר לי בשעה טובה, ואני בכלל לא בהיריון. חצוף שכזה! איך הוא מעז בכלל, בשנת 2020? עכשיו שיחכה אני אכנס בו, אני אתחיל מלחמת עולם שלישית הוא לא יבין מאיפה זה בא לו בכלל".

לאחרונה אני קוראת כל מיני פוסטים כאלה ודומים לאלה. ואני ממש מופתעת מהעוצמה שלהם!

אני מסכימה ויודעת מניסיון - הריון והנקה הם דברים אישיים, מקודש וכרוכים בכל מיני רגישויות שלא תמיד ניכרות לעין. אבל הפוסטים האימתניים האלה הם בעיתיים. ארסיים. ואפילו אלימים.

למה?

כי הם יוצרים בינינו מרחק. פוסטים ותגובות כאלה גורמים לכל אדם לחשוב פעמיים, ושלוש וארבע פעמים לפני שהוא ידבר, פני שהוא יצור קשר. ובד"כ הוא יחליט שבסוף עדיף כבר לא לדבר. כי מי רוצה לחטוף תגובה מפחידה שכזאת?

יותר ויותר דברים מוגדרים היום כ"חוסר טקט", הרבה דברים שמותר היה להגיד אתמול, היום כבר אסורים.

למה זה קורה?

גם בגלל ערכים חיוביים שתופסים נפח כמו למשל – הוקעת הטרדות מיניות וכו'. אבל גם בגלל תופעה מבאסת - קשה לנו עם יחסים אנושיים פנים אל פנים. כן, זה הולך ונעשה קשה. מביך לדבר פנים אל פנים במציאות. לא נעים להודות, אבל אנחנו שמים יותר ויותר גבולות ומחיצות ביננו.

כל יומיים משטרת ה"פוליטיקלי קורקט" מכניסה עוד מילים למאסר, עוד משפטים שאסור להגיד ועוד מחוות שאסור לבצע. כבר מפחיד להתרגש עם מישהי על ההיריון שלה, לשאול איזו שאלה או שתיים של אמפתיה, הדיבור הטבעי בינינו נכחד וזה חבל.

אני מעדיפה שנהיה קצת יותר מידי אכפתיים מאשר אפתיים ואדישים. שלא נראה את השכנה שלנו, את החברה הטובה, את המתוקה הזו מהאינסטוש.

מפחיד אותי שנפסיק לדבר אחד עם השני. כי אנחנו מפחדים לטעות. כי הכל אסור להגיד. כי יפרסמו עליי פוסט ששאלתי משהו בתמימות.

תחשבו על זה רגע - לאן העולם הולך? לא נחליף מילה אחד עם השני ברחוב, בטח שלא נראה רגשות, ואני פוחדת שמרוב שנאבד את כל המיומנויות החברתיות, לא נדע אפילו לזהות מצוקה, או לא נדע לפעול כשמישהו יהיה במצוקה והכי גרוע.

בואו לא נהיה כל כך מפחידות (ומפחידים) בחיים האמיתיים, ניתן לאנשים לשמוח איתנו, להעז לגשת, לפטפט.. לשאול, להתעניין. בואו נתעניין גם אנחנו! נראה אמפתיה, נתלהב יחד. וגם אם יצא לנו משפט חסר טקט - לא נורא. נקווה שאף אחד לא יכתוב עלינו פוסט מריר. כי גם הוא או היא יעדיפו שאנשים ישמחו בשמחתם וינחמו בעיצבונם מאשר שישמרו על טקט סטרילי קפוא ומפחיד.

אני חושבת שלא מכל זבוב צריך לעשות פיל. לא מכל קווצ' בלב צריך לעשות סערה ברשת. לא צריך להרוג את הדיבור האנושי הטבעי בינינו. תדברו, תתעניינו, תתלהבו, ואם עשיתם טעות אז תבקשו סליחה. זה הכל.

דניאלה מנולסון היא מחנכת באולפנת נווה חנה