לפני עשרים וארבע שנה, כשמניטו נפטר, שמו היה ידוע רק למעטים בארץ, וגם הם היו רובם ככולם בני הקהילה הצרפתית. אבל, אם נריץ עשרים שנה קדימה ונלחץ שוב על ה'פליי', הרי שנקבל תמונה שונה לחלוטין.
הרב שלא כתב כמעט כלום בחייו (לפחות בעברית) זוכה לעדנה בארון הספרים היהודי לאחר מותו, כשבהרבה ישיבות יש מדף שלם לספריו – כ20 במספר וממשיכים לצאת. בישיבת עתניאל ערכו לפני כמה שנים יום עיון בתורתו, ובישיבת ירוחם, ראש הישיבה הרב אוריאל עיטם נהג להעביר (אולי עדיין, לא יודע) שיעור קבוע שמבוסס על כתביו, ויש עוד דוגמאות.
הרב יהודא ליאון אשכנזי, המכונה מניטו, לא כתב ספרים. "אתה תכתוב ספרים" הוא אמר לפרופסור אנדרה נהר, "אני אעשה לך אנשים שיקראו אותם". כי לפני הכל, מניטו היה מחנך, מדריך. פירוש הכינוי 'מניטו' זה 'הרוח הגדולה' באינדיאנית, וזה הכינוי שליווה את הרב מאז תקופתו בצופים.
אלפי הקלטות של שיחות ושיעורים שהעביר משמרות את תורתו, ובמהלך השנים האחרונות גם הופכות לספרים, אבל על אף שרבות מהן מהתקופה הארץ ישראלית בחייו, ההקלטות הן בשפה הצרפתית, שכן כאמור זה היה הקהל העיקרי של תלמידיו.
אינני דובר צרפתית, ובכל זאת, יצא לי להאזין ולצפות בלא מעט הקלטות וסרטונים שכאלו. את הבדיחות שמניטו משלב בדבריו אני בדרך כלל לא מבין (בדרך כלל לא מתרגמים אותם, וגם במקרים שכן, ההומור שלו מאוד נסמך על משחקי מילים והתרגום הורס את הפאנץ'), אבל את מערכת היחסים בינו לבין הקהל, את האהבה והכבוד שהם רוכשים לו קשה לפספס.
מניטו השתמש בהומור ככלי, כדרך לגשר על פער השנים ולהעביר רעיונות מורכבים. בשיעורים שהעביר, לעיתים במשך שש שעות ברצף (כן, מה ששמעתם) ישבו כתף אל כתף זקנים ונערים, מלומדים ורוכלים בשוק, חילונים ודתיים, גברים ונשים. בזכות אותו הומור וחיוך קורן הצליח מניטו להעביר גם מסרים נוקבים וקשים, שחדרו ללב כל אחד ואחד מהשומעים, איש לפי רמתו והבנתו.
את התחיה המחודשת והתפוצה של תורתו מניטו לא זכה לראות, הוא נפטר בגיל 74 כשהמגזר הדתי מתעלם ממנו כמעט בהפגנתיות בשל חטאו המר – הוא היה מזרחי. (אני יכול להוכיח את זה, לא ניכנס לזה כרגע).
מי יגלה עפר מעיניך, הרב יהודא ליאון אשכנזי? מי יספר לך שתורתך ודבריך עוד חיים, קיימים ונלמדים? הגמרא ביבמות אומרת כי "כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר", והשמועות מפיך נאמרות, הרב אשכנזי, בקול חזק וברור.
אגב, אם כבר הזכרנו את ההומור של מניטו, הוא היה נוהג לשאול על הציטוט הזה "מה בדיוק אומרת הגופה? מדוע זזות השפתיים?". את התשובה הוא היה מספק בעצמו, בבדיחה שאמת רבה טמונה בה, "הן בוודאי אומרות "לא אמרתי את זה, וגם לא את זה".
את הסיטואציה בה מישהו מצטט אדם אחר, ובעצם משליך עליו את רעיונותיו אין צורך להציג. כולנו נופלים בזה. למעשה, יש מצב שנפלתי בזה ברגעים אלו ממש. ולכן נדגיש שאולי לא כל מילה ומילה פה היא בשמו של מניטו, אבל היא בהחלט לזכרו.
ט חשוון, עשרים וארבע שנים להסתלקותו. יהי זכרו ברוך.
*הסרטון וכל התמונות לקוחים מתוך האתר (המומלץ) של מכון מניטו.