פוליטיקה, מחאות, תקשורת, בתי משפט ומלחמה הם רכיבים מרכזיים בכמעט כל סרט שנעשה על אמריקה של שנות השבעים, אבל בסרט חדש שעלה בנטפליקס גם דחסו אותם לחדר אחד כדי לראות מה יקרה.
'משפט השבעה משיקגו' היא לכאורה עוד דרמה משפטית שכוללת עו"ד נמרץ, שופט מזדקן וחבר מושבעים מבולבל, אבל לאמיתו של דבר היא באה לספר סיפור אחר לגמרי – סיפורו של דור.
השבעה משיקגו היה כינויים של מובילי ההפגנות נגד מלחמת וייאטנם, וספציפית ההפגנות שנערכו בשיקגו בשנת 1968 בעקבות ובזמן הועידה הלאומית הדמוקרטית. ובסרט, שמבוסס על הסיפור האמיתי, אנו יושבים כצופים באולם בית המשפט בו נערכת התביעה נגדם, מקבלים מדי פעם הצצות למטה התביעה וההגנה, וכן פלאשבקים להפגנות הסוערות עצמן.
רבגוניותם של השבעה ושל התנועות שייצגו, רבגוניות שמובלטת בתחילת הסרט באמצעות מעברים וקפיצות מנאום לנאום, החל מאבי הופמן (סשה ברון כהן המצוין) מנוער הפרחים ועד דייב דלינג'ר המעונב, מאפשרת לכל אחד בקהל למצוא לו דמות להזדהות, ממש כפי שהתאפשר לעם האמריקאי כשהמשפט נערך לפני חמישים שנה.
והאמת, זה משהו שהיה קצת חסר לי. בתחילת הסרט (מופיע גם בכרזה) רואים את הנאשמים נכנסים לבית המשפט כשהתקשורת מפזזת סביבם והמונים מפגינים בחוץ וצועקים ש"כל העולם צופה", וגם בסוף הסרט, כשהמסך כבר מחשיך, גבר בלתי נראה מכריז "כל העולם צופה". ובאמצע? דממה.
משפט שכזה, שברור לכל כי מדובר במשפט ראווה בין המשטר למתנגדיו האידאולוגים, ודאי לא עבר בשקט. אני מבין את הבחירה להתייחס למה שקורה בין ארבעת הקירות של היכל בית המשפט כקפסולה מנותקת, ועדיין, הייתי שמח לראות יותר מדעת הקהל האמריקאית והתקשורתית, שוודאי גם היו לה השפעות על השופט והתביעה.
אהרן סורקין, הבמאי והתסריטאי (זוכה האוסקר) של הסרט, הצליח לקחת פה נושא כבד יחסית, ולהנגיש אותו בצורה שהיא מצד אחד קלילה ומחויכת, אבל מצד שני עדיין נושאת על גבה את כל העוצמות והכאב. קצת פישל לטעמי בסצנת הסיום שהייתה טיפה מוגזמת, אבל זה כבר עניין של טעם וריח.
ההפגנות והעימותים האלימים שמוזכרים בסרט, לא יכולים שלא להדהד לנו גם את מחאות האפרו-אמריקאים מהשנה, ופעיל לזכיות השחורים בובי סיל שמוצג בחצי הראשון מדגיש זאת אפילו יותר. טכנית, הסרט התחיל להיכתב לפני 13, אבל אין ספק שהתוכן ישתלב טוב עם רוח התקופה העכשווית.
מעבר לכל המתח שנבנה בין ה'אזרח הפשוט שדואג לבני עמו' לבין נציגי הממשלה האכזריים דוגמת שר המשפטים האכזר והשופט האדיש, סורקין מדגיש את המתח שבין הנאשמים עצמם, ומעלה כשאלה למחשבה את 'מה היעד בעצמם?' כשהוא מציב בשני הקצוות את הפעילים הפוליטיים שרק בחירות נגד עיניהם, לבין הפעילים שמנסים להשפיע מלמטה.
כל הדברים האלו ביחד יוצרים סרט מעניין, מחכים, ולא פחות חשוב מזה, גם מהנה.