אחרי 30 שנה בעולם החינוך ו-16 שנים כמנהל בית הספר בכפר נין שבגליל, פורש נאהיל זועבי מתפקידו בו הוביל קו ממלכתי המכיר במדינת ישראל, מכבד את סמליה ומבקש להשתלב בעשייה בה.
שוחחנו איתו על ההחלטה לפרוש, על המחיר ששילם על עמדותיו ועל הסיכוי שיבחר להשתלב בפוליטיקה הארצית.
כבר בפתח הדברים מבהיר זועבי כי עדיין לא החליט לאן פניו מועדות לאחר שנות חינוך ארוכות. "עדיין לא החלטתי לאיזו זירה אפנה, חברתית, חינוכית, אידיאולוגית או אחרת, אבל איפה שאהיה אהיה מסור לחינוך לערכי האדם באשר הוא ולסובלנות ולהגביה את הקול שלי כערבי ישראלי שאין לו מדינה או דגל אחרים".
על העמדות שאותן נשא במשך שנים וזיכו אותו להערכה מחד ומאידך לביקורת הוא אומר: "הכול עניין של אמונה עמוקה. מזה 11-12 שנים אני עוסק בזה כל יום, לחיזוק המסר הזה ולחנך אליו, שאני ערבי ישראלי בכל נימי נפשי ושאלת השייכות שלי למדינת ישראל לא עומדת על הפרק. כל מי שמוחו בראשו חושב שמה שאני אומר הוא נכון. מה שמחזק אותי הוא שהיום גם חצי מהעולם הערבי רוצה לעשות שלום עם מדינת ישראל".
על התגובות במגזר הערבי לנאמנותו זו למדינת ישראל וסמליה הוא אומר: "המשפחה הגרעינית והרחבה מחזקת אותי, חלקים מהם אמרו שהם גאים בכך שאני משקיע כוחות בזה, אבל גם לא צריך להיות נאיבי, היו כמה התגרויות והתנגדויות. כל אדם שעושה לכאן או לשם משלם מחיר, אבל העלות מול התועלת היא לא שאלה לדיון, כי זו האמת וזו הדרך הנכונה, לדעת לחיות בשלום בישראל, כולל ערביי ישראל, לחזק את השייכות למדינה, לדגל ולארץ הזו.
''כולם יודעים שיש זכויות היסטוריות לבני ישראל בארץ הזו, כל העולם יודע את זה ואף אחד גם לא מכחיש שהיו כאן אנשים ב-48', אבל להמשיך לדבר על המלחמה ועל 48' זה רק יגביר את השנאה. לא נחיה כל הזמן על החרב. המדינה אמורה להכיל את מי שהיו חיים כאן ברוח האמירה 'כולם היו בניי'. ערביי ישראל יודעים שמה שיש להם היום הוא לדבוק ולהתחבר למדינת ישראל".
בהתייחס לעמדות המיוצגות על ידי חברי הכנסת הערבים, עמדות המנוגדות בתכלית לעמדות שאותן הוא עצמו מייצג הוא אומר: "אני לא מצדיק אותם. הם רוצים לשרוד והם עושים את זה על חשבון קלישאות וליבוי יצרים, על ידי העמקת השסע והבדלנות. הם ניזונים מרעש". לעומת זאת, דרכו שלו, הוא אומר, קשה יותר מורכבת יותר וכזו שאינה זוכה להתעניינות ציבורית ותקשורתית, מה שמקשה עליו להביא את קולו למקומות שונים בציבוריות הישראלית. "הדרך היותר פשוטה היא לשרוף דגלים, לחסום כביש, לקרוא למי שמשרת שירות לאומי מצורע, לקלל את חיילי צה"ל ולדבר בשמו של אבו מאזן".
האם יתכן שההצבעה הגורפת ברחוב הערבי לרשימה המשותפת מלמדת על הסכמת הרחוב הערבי בישראל עם העמדות המיוצגות על ידי אותם חרבי כנסת נושאי דגל הבדלנות? "הרחוב הערבי קונה את זה כי כולנו שותפים כשהרמנו ידיים והשארנו את השטח פרוץ רק למשותפת. אנחנו מגלים חוסר עניין והם עושים בשטח מה שהם רוצים. אם המגזר היהודי היה מראה עניין במגזר הערבי היינו רואים אותם נחלשים, אבל המפלגות היהודיות עושות חשבון של עלות מול תועלת ולכן הם לא ששים להיכנס למגזר הערבי".
לפי שעה, אומר זועבי כי אינו יודע אם יבחר בעצמו בדרך הפוליטית ויקים מפלגה שתיכנס את הוואקום הזה שהוא מדבר עליו, אך לטעמו בהחלט מדובר בהפקרת השטח לזרועותיה של הרשימה המשותפת. "הממסד צריך להנכיח את עצמו יותר במגזר הערבי, כדי שהשטח לא יהיה במצב של מוצר אחד בחנות, אבל עוד לא אבדה תקוותנו והתקווה שלי היא לראות את ערביי ישראל שייכים יותר לאדמה ולדגל שלהם, ולא לראות את ההנהגה שמחנכת לבדלנות, זו הנהגה שחיה על זמן שאול".
עוד מוסיף זועבי ומציין כי אינו פוסל את האפשרות הפוליטית ומספר כי הגיעו אליו כמה הצעות במהלך השבוע האחרון. "עוד אשקול ואבחן את הדרך שלי", הוא אומר ומדגיש כי לאורך כל דרכו הציבורית "לא הסכמתי להצטלם ללא דגל המדינה, רציתי רק להתחבר ואמרתי שהמגזר הערבי צריך להתחבר למגזר היהודי ולחזק את הקשר עם השלטון והממסד".
האם המגזר הערבי נכון ומוכן להצבעה למפלגה ערבית ציונית? זועבי סבור שבהחלט כן. הוא מציג נתונים סטטיסטיים לפיהם כ-40 אחוזים מהמגזר כלל לא מגיעים לקלפיות בעוד 58 אחוזים מצביעים ברובם למפלגה המשותפת ומיעוטם למפלגות היהודיות השונות. "אני חושב שאם תהיה פעולה מאסיבית של אנשים אידיאולוגיים שמאמינים בדברים הם יחזירו את המשותפת למקומם הטבעי של 4-5 מנדטים".