הולכים אל הלא נודע

אברהם אבינו ניצח את נמרוד, כשניצל מכבשן האש, ודור הפלגה מתפורר. כעת, הגיע הזמן לצאת למסע חזרה לארץ ישראל, לעבוד את ה'

הרב נתנאל יוסיפון , י"א בחשון תשפ"א

הרב נתנאל יוסיפון
הרב נתנאל יוסיפון
צילום: יח"צ

מספרים שרבי אהרון מקרלין נסע פעם עם חסידיו להתפלל בכפר מרוחק אחד. הם הגיעו לכפר באמצע הלילה, פגשו שם יהודי זקן, ובקשו ממנו להתפלל בפונדק שלו.

הביאם הזקן לאכסניה, וכיוון שהיה זה בתקופת הקיץ, היה חם, ופתחו את כל החלונות. כמנהג חסידי קרלין, התפללו החסידים בצעקות וקול רם, וכיוון שהרבי לקח אותם במיוחד להתפלל במקום זה, הבינו כולם שיש עניין מיוחד בתפילה זו, וההתלהבות הרקיעה שחקים.

שמעו כל הגויים תושבי הכפר, צעקות רמות באמצע הלילה, היו בטוחים שפרצה שריפה ובאו לכבות את האש. כשהגיעו למקום, ראו שיש כאן אש גדולה של תפילה אמיתית, ואש התפילה נדלקה בלבבם, ואף הם הצטרפו והתפללו מסביב. זה היה ממש כמו ימות המשיח, שעתידים כל הגויים לעלות ולהתפלל איתנו בבית המקדש.

הסתיימה התפילה, והרבי כבר התיישב בעגלה ופנה ליהודי הזקן: למה אתה מחכה, תגיד לי כבר!

אמר הזקן לרבי: דע לך, היום יום ההולדת שלי, ואני בן 107. לפני מאה שנה בדיוק, כשהייתי בן 7, היה כאן הבעל שם טוב הקדוש עם חסידיו. ואף הם התפללו באמצע הלילה, וכל הגויים גם באו להתפלל.

וכשהבעש"ט כבר ישב בעגלה, הוא קרא לי ואמר: ילד, בדיוק בעוד מאה שנה יבוא לכאן שוב צדיק, ותגיד לו שכבר הייתי כאן... (יחד כולם קדושה עמ' 44).

בפרשה שלנו, מתחיל המסע של עם ישראל בעולם, עת מצטווה אברהם אבינו "לך לך מארצך וממולדתך... אל הארץ אשר אראך". במבט ראשוני, אברהם מצטווה כאן לעזוב את מקומו הטבעי, ארץ מולדתו הישנה והמוכרת, ולצאת למסע אל ארץ לא נודעת.

וכבר רש"י במקום מרגיש בדבר ומדקדק בלשון הכתוב, "אשר אראך – לא גלה לו הארץ מיד, כדי לחבבה בעיניו, ולתת לו שכר על כל דבור ודבור". כלומר, לתורה חשוב להדגיש שאברהם הולך אל הסתום והנעלם. ורש"י מחבר זאת ליעד נוסף של אברהם, גם בעת העקידה, נאמר לאברהם "על אחד ההרים אשר אומר אליך", ולא נאמר לו שההר הוא הר המוריה, כדי שילך להר לא נודע.

אולם, אם נעמיק בתורה ובמדרשי חז"ל נגלה תמונה הפוכה. ראשית – כבר בסוף הפרשה הקודמת נאמר שתרח לקח את אברם ובני משפחה נוספים, ויצא עימם "ללכת ארצה כנען", תרח אמנם 'נתקע' בחרן, אך המסע החל כבר אז.

שנית – הרי אברהם הגיע לביקור בארץ ישראל עוד לפני שהצטווה 'לך לך'. עניין זה כמעט מפורש בתורה, שהרי התורה מעידה במפורש (יג, ד) שאברם בן 75 כשיצא מחרן. והנה, בברית בין הבתרים המתרחשת בארץ ישראל, כפי שנאמר בה "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה", היה אברהם בן 70. (החישוב מופיע במפרשים).

שלישית – גם את ירושלים ומקום המקדש הכיר אברהם עוד לפני העקידה, שהרי בתום מלחמת ארבעת המלכים, אברהם עולה לירושלים היא 'שלם', ופוגש שם את מלכיצדק מלך שלם.

אם כן – מה קורה כאן? אם אברהם מכיר את הארץ ואת מקום המקדש, למה התורה מציגה זאת כמסע חדש אל הלא נודע?

לשם הבנת התשובה, עלינו לחזור לתקופות שקדמו לאברהם אבינו. פוסק הרמב"ם (בית הבחירה ב, ב) "ומסורת ביד הכל, שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה, הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא, ומשם נברא, אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא".

נמצאנו למדים שעוד הרבה לפני אברהם ועם ישראל, עוד מימי אדם הראשון ונוח כבר הכירו את מעלת מקום המקדש. ויש להדגיש – נוח יצא מהתיבה בהרי אררט, שיש מהראשונים שביארו שהם באזור טורקיה וארמניה, אך ברור לו שעליו לעלות לירושלים ולהקריב בה קרבנות. עניין זה מקיף לא רק את מקום המקדש, אלא מבטא את מעלת כל ארץ ישראל כמבואר בכוזרי (מאמר שני, יד). בהמשך גר במקום – שם בן נוח הוא מלכי צדק מלך שלם. (וכבר כתבתי בעבר, שיתכן וישיבת שם ועבר המשיכה שם).

והנה, יום אחד ננטשה הארץ על ידי צאצאי שם. אימתי? בימי דור הפלגה עליהם נאמר "ויהי בנסעם מקדם". ומפרש פרקי דרבי אליעזר (כד) "ומאסו בארץ חמדה... הלכו לארץ שנער".

מה קרה שם?

ארץ ישראל היא ארץ עבודת ה' והשראת השכינה. אולם, בדור הפלגה, שכנע נמרוד את כולם לעזוב את ה', ולסגוד לאידיאל אחר, לעוצמתו של המין האנושי המתאחד מסביב למגדל בבל, מעשה ידי האדם. לשם כך הם הולכים לבבל, כפי שמצאנו אצל יונה שכשרצה לברוח מפני ה', יצא מארץ ישראל. (עיין הרחבה עצומה בעניין, ספר 'מגדל פורח באוויר', ר' מוטי מאור).

אולם, אברהם אבינו מנצח את נמרוד, כשניצל מכבשן האש, ודור הפלגה מתפורר. כעת, הגיע הזמן לצאת למסע חזרה לארץ ישראל, לעבוד את ה'. וזו גם הסיבה, שהמסע מתואר כאילו הוא מהמוכר אל הלא נודע, כי במבט ראשוני האדם חושב שלסגוד לעצמו זה עניינו, אולם ככל שהאדם יוצא במסע אל שורשיו, אל ה', הרי הוא מגלה שכפי שה' הוא אין סופי, כך עבודת ה' ממלאת אותנו בהתחדשות אין סופית.     

וכך בסיפור בו פתחנו, דווקא המקום שבו כבר היו הצדיקים, הוא המקום שבו אנו מגיעים למציאות עתידית כעין ביאת משיח.

שנזכה תמיד ללכת לארץ ישראל, למקום המקדש, ולהתחדש בעבודת ה'!