עובדות מעוותות

המיניות ומה שמסביבה מעוררת מחלוקות גדולים בין צוברים שלמים וקשה לעמוד מן הצד ולהישאר אדיש. הוספת דת ולהט"ב לתערובת מחממת את האווירה, ומובילה לעובדות מעוותות ולחשיבה הנוטה להכללת יתר.

מיתוסים הופכים לאמיתות מקובלות, במיוחד אם הם תומכים ברוח הזמן הפופולרית. לדוגמא, מחקר שנערך בשנת 2015 ב-Social and Policy Issues דיווח כי הציבור האמריקני מאמין כי 23% מהאמריקאים הם להט"בים.

הנתון הנכון: סקר גאלופ משנת 2017 מצא כי 4.5% מזוהים כלהט"בים, ובמחקר שנערך בשנת 2019 בנושא נטייה מינית ב-28 מדינות ב- Archives of Sexual Behavior נמצאו נתונים נמוכים עד כ-1.5%.

מיתוס נוסף שעוגן כעובדה הוא שלעולם אין שום מקום לבחירה בהתנהגותו של אף אדם להט"ב כלשהו, נקודה. משום כך, לנטיות המיניות של ההורה לא יכולה להיות כל השפעה על ילדיהם. "המדריך" החומל של הרב בני לאו ללהט"ב הדתי אישר אמונה זו.

לדברי הרב לאו, הקהילה הדתית לא צריכה "לחשוש" שהכלת משפחות להט"ב תגרום לאנשים "להיסחף" או להתבלבל ביחס לזהותם, מכיוון שהמציאות מלמדת כי אף גבר או אישה לא בוחרים בנטייה זו מרצונם. אבל "מציאות" זו אינה מתיישבת עם מחקר המין הנוכחי, או עם הניסיון הקליני שלי.

אמונה זו נעוצה במיתוס נוסף: מכיוון שהנטייה המינית נקבעת ביולוגית, אין אפשרות לבחור מרצון בנטיות אלה. אלא שלמעשה, התפיסה המדעית ציינה במאמר ב-Science ב-2019 כי אף אחד מסמני הדנ"א הקשורים למין לא היה חזק מספיק כדי לנבא את מיניותו של אדם. אנדראה גאנה, גנטיקאית וחוקרת ראשית ב-MIT\הארוורד, התבטאה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: "אין גן הומוסקסואלי". התפיסה הנוכחית היא שגורמים סביבתיים ומשפחתיים משפיעים גם הם על המיניות.

פריצת הדרך מנפצת המיתוסים המפתיעה ביותר, מגיעה ממחקר שמפריך את "אי-יכולת השינוי" של משיכה והתנהגות מינית.

דיימונד ורוסקי כתבו יחד מאמר בשנת 2016 ב-Annual Review of Sex Research, שמסקנתו הייתה שאי-יכולת השינוי של הנטייה המינית היא לא-מדעית, פשטנית יתר על המידה ומבטאת הכללת יתר. תגליות גנטיות ונוירו-אנדוקריניות אחרונות "מאתגרות את הרעיון של 'להיוולד הומו', לצד הרעיון של להיוולד עם כל תכונה אנושית מורכבת שהיא".

המורשת הגנטית שלנו, הם מסכמים, היא "דינמית, התפתחותית וטבועה בסביבה".

מחקר שנערך בשנת 2012 על 12,000 מתבגרים מצא כי 43% מהגברים ו-50% מהנשים בחרו בקטגוריית נטייה מינית שונה כשנשאלו שוב שש שנים לאחר מכן.

לחשיבה מדעית דרוש זמן לחלחל לתודעה העממית. כך למשל, הסנטור קורי ברוקר מניו ג'רזי, תיחקר בכבוד את איימי בארט, המועמדת לבית המשפט העליון בארה"ב, במהלך הדיונים על השימוש במונח כביכול "פוגעני" - "העדפה" במקום "נטייה".

הוא רצה שהיא תכיר ב"עובדה" כי נטייה מינית, בניגוד להעדפה, "אינה ניתנת לשינוי", ואינה שונה מגזע. הן ברוקר והן בארט, בהתחשב בהתנצלותה המאוחרת יותר, לא הכירו את המחקר המציע ששני המונחים, נטייה והעדפה, עשויים להיות מדויקים יותר ברמות שונות עבור אנשים שונים.

אנשים רבים בעלי נטייה חד-מינית בלעדית, שגילו את נטיותיהם בשלב מוקדם, ככל הנראה לא ישנו את המשיכה שלהם. עם זאת, למיטב ידיעתי, רק מחקר אחד שנערך על מבוגרים להט"בים בשנת 2010 על ידי חוקר הידוע ברבים כבעל אורח חיים אלטרנטיבי, גרגורי הרק, שאל על "תפיסת הבחירה לגבי נטייה מינית". בקבוצת הלהט"בים הכוללת, כ-60% תפסו זאת כ"אין בחירה בכלל", אך 40% סברו שיש להם "מידה קטנה" (14% מתוך ה40%) או "מידה סבירה\גדולה מאד" (25% מתוך ה40%) של בחירה.

שלא במפתיע, אחוזים גבוהים יותר של ביסקסואלים הכירו בבחירה, אך רק 12% מהגברים עם נטייה חד-מינית עשו זאת. מעניין שלא פחות 1/3 מנשים בעלות נטייה חד-מינית הכירו בבחירה, כשמחצית מהקבוצה הזו הכירה במידה סבירה/גדולה מאוד. המחברים מציינים כי כמו בכל מחקר סקר, תוצאותיהם מוגבלות מכיוון שדיווחים עצמיים הנם כפופים להטיות. מכיוון שהמחקר כלל רק אנשי להט"ב מוצהרים\ות, התוצאות אינן כוללות בעלי משיכה חד-מינית שאינם מזדהים כלהט"בים, שרבים מהם עשויים לחוש שיש להם בחירה.

מחקר זה מצריך חשיבה מחדש לגבי קביעות גלובליות לפיהן לאף אדם להט"ב אין בחירה. כאשר 40% מאנשי הלהט"ב מודים בקיומה של בחירה כלשהי, האמירה ההגיונית (הזהירה), המבוססת על מחקר נזילות מינית ונתוני הדיווח העצמי המוגבלים של ימינו, עשויה להיות כדלקמן: עבור הרוב, נטייה מינית עשויה שלא להיות כרוכה בבחירה, אולם עבור מיעוט גדול מאד, הבחירה עשויה לשחק תפקיד. לפיכך, המונחים "נטייה מינית" ו"העדפה מינית" הכרחיים שניהם לשיח רציונלי. רגשות עזים שמעוותים את המציאות המדעית פוגעים באותו "מיעוט מיני" חדש, הרוצים לבחון בצורה שקולה היכן הם משתלבים ברצף המשיכה וההתנהגות המינית.

אם המיניות נזילה, אינה נקבעת גנטית, ומושפעת מגורמים משפחתיים והתפתחותיים, איזו השפעה עשויה להיות למשפחת להט"ב על הילדים? שוב עולה מחקר שמטיל ספק ב"מציאות" שציין הרב לאו, לפיה "היסחפות" ו"בלבול" לעולם לא יתרחשו. למרות שהמחקר מראה תוצאות מעורבות, קחו בחשבון את מחקרו של וולטר שום, פרופסור ללימודי משפחה באוניברסיטת קנזס סטייט, שחקר 262 ילדים בוגרים להורים הומוסקסואליים.

המחקר גילה שילדים בוגרים של הורים להט"בים נוטים יותר להיות להט"בים, והגיע למסקנה שיש מידה מסוימת סביבתית של "העברה בין-דורית של נטייה מינית". בראיונות במחקרים שונים נמצא כי 56% מבנותיהן של לסביות חשבו שאמא שלהן רוצה שהן תהיינה לסביות. בת אחת אמרה שהיא נרתעת מהטרוסקסואליות משום שהיא שקועה בתרבות לסבית ולא היה לה מודל של מערכת יחסים סטרייטית.

בן הטרוסקסואלי של זוג לסביות דחה את הנישואין משום שחשש שהוא "יבגוד באמא וג'ודי אם הוא יתחתן". מחקרים כאלה משני צידי המחלוקת אינם מוחלטים, אולם הם ממחישים כי עדיין איננו יודעים מספיק כדי להסיק מסקנות גורפות לגבי הפוטנציאל ל"סחף" בין-דורי בנטייה.

במהלך ארבעים שנה של טיפול פסיכותרפי טיפלתי בלהט"בים רבים בהפרעות רגשיות (לא כדי להפוך אותם להטרוסקסואלים, מכיוון שמעטים מבקשים זאת הודות לאקלים של ימינו). רבים הכירו באופן ספונטני בדרגות בחירה שונות בהתנהגות המינית שלהם. לכולם (למעט חריג ראוי לציון אחד), היו גורמים משפחתיים וסביבתיים שהיו קשורים למשיכה ולהתנהגויות להט"ביות מאוחרות יותר. אפילו חריג יחיד זה חוזר ומדגיש שלאחוז מסוים של להט"בים שטרם נקבע ככל הנראה אין ברירה בנטייה המינית. אך ההשקפה המתגבשת לגבי נזילות מינית מרמזת כי אנו זקוקים להשקפה יותר מגוונת ופתוחה, הנמנעת מהכללת יתר של היעדר הבחירה לכולם.

אף אחד מהטיעונים שלעיל אינו מציע דבר מלבד גישה חומלת כלפי אנשי להט"ב דתיים, ואינו סותר יחס של אהבה כלפיהם. כפי שציין הרב לאו, העולם אינו אידיאלי, ומעטים אם בכלל מגיעים לרמה זו. הלהט"בים בקהילה הדתית קוראים לשיח אמפתי, רגיש, אמיץ ומלומד בנושא. נקווה ש'אמיתות לא נוחות' אלה לא יפורשו כחסרות רגישות ולא-אמפטיות. כאשר מדובר בענייני מדיניות חברתית ובעיקר בהלכה - בה תופסת הבחירה מקום מרכזי - על השיח לאזן בין גורמים רגשיים לבין האומץ לשקול עובדות מדעיות ומחקריות. עבור רבים שרוצים לבדוק שינויים במשיכה ובהתנהגות המינית, האמונה ששינוי הוא אפשרי נשארת תקפה מבחינה עובדתית, והיא חיונית לתקווה. חייבים להרחיב את גבולות הקשת בענן.

ד"ר רוברט מ. שוורץ, פסיכולוג קליני ומטפל ומפקח מיני מוסמך. ד"ר שוורץ היה פרופסור לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת פיטסבורג במשך למעלה מ- 30 שנה, שם ערך מחקר פסיכותרפי ולימד תרפיה מינית.