כבוד האדם אינו ערך שניתן לוותר עליו

הסערה סביב קליפ שפרסמה לאחרונה זמרת ישראלית ידועה, הובילה את עורכי דינה לבטא את תפיסת העולם העומדת מאחורי פרסום 'יצירות' מהסוג הזה: 'חופש הביטוי והיצירה הוא מנשמת אפה של הדמוקרטיה'.

על יסוד הזכות לחופש הביטוי והיצירה מבקשים עורכי הדין וכל המצדדים בהמשך שידור קליפים מהסוג הזה, להכשיר 'אומנות' המבוססת על התערטלות ופגיעה חמורה בצניעות הזמרת עצמה והצופים בה.

לצערנו 'אומנות' מסוג זה אינה חדשה במחוזותינו, אך דומה שעם הזמן הדברים הולכים ומקצינים, ונשאלת השאלה האם אין גבולות ל'זכות' זו? והאם בשל החופש הבלתי מוגבל לכאורה ליצור ולהתבטא מותר לאדם לוותר על כבודו האישי?

זכות הביטוי הוכרה במשפט הישראלי כ'זכות על' (בג"ץ קול העם משנת 1953). היסוד הערכי העומד מאחורי זכות זו בהקשר לחופש היצירה האמור, מוגדר בשיח המשפטי כהגנה על האינטרס הפרטי של כל אדם לתת ביטוי מלא לתכונותיו ולפתח את 'האני' שלו (שאר ההנמקות לזכות לחופש הביטוי כמו חשיבות קיום הליך דמוקרטי וגילוי האמת אינן רלוונטיות כאן).

אולם כמרבית הזכויות, גם זכות זו הינה זכות יחסית, כלומר שיש לאזנה אל מול זכויות או אינטרסים אחרים – של אדם אחר או של החברה בכללה. כך לדוגמה הוגבלו ביטויים העלולים להוביל לפגיעה ונזק לאחר, לאלימות או לשיבוש הסדר הציבורי.

על פי הלוך חשיבה זו, ניתן יהיה להגביל את חירותו של האמן לבטא את עצמו, אם נמצא שחירות זו פוגעת בזכויות של אחרים או באינטרס הציבורי.

בהקשר לתכנים פורנוגרפיים, הועלו בדברי מלומדים טיעונים שונים המצדיקים את הגבלת הזכות לביטוי של אתרים המפיצים תכנים אלה: מהם טיעונים מוסריים כהשחתת המוסר הנגרמת מחשיפה לחומר כזה ופגיעה בכבוד האדם והאשה, מהם טיעונים הנוגעים לפגיעה ברגשות הציבור המוצא עצמו אל מול הסרטונים, ומהם טיעונים הנוגעים להגנה על זכויות האישה מתוך תפיסה כי תכנים כאלה מבטאים השפלה של נשים ועלולים להוביל לאפליית נשים ולאלימות כלפיהן.

דומה כי כל אלה רלוונטיים גם כלפי 'יצירות' מהסוג שפרסמה הזמרת האמורה וכל מי שדוחפים את הכיוון 'התרבותי' הזה משיקוליהם שלהם. אין כל הצדקה לאפשר לחבורה זו לגרוף רווחים נאים בשם חופש הביטוי, על חשבון פגיעה בערכים ציבוריים חשובים, ופגיעה בכבודה של הזמרת עצמה, שאר המצולמים (שמן הסתם מקבלים שכר זעום על השתתפותם) והצופים.

אולם, על פי ההגדרות היסודיות לזכויות האדם כפי ניסוחן במאה ה-18 ואילך באמנות השונות, במקום שאין התנגשות בין זכות הביטוי לזכויות או אינטרסים אחרים, או במקום שנכריע כי משקל הזכויות והאינטרסים העומד מול הזכות לביטוי אינו כבד דיו בשביל להצדיק פגיעה בזכות הביטוי, הרי שנאפשר לאדם לממש אותה כרצונו, ואף לוותר על זכותו לכבוד, כביטוי לחירותו.

דומה כי גישתו של המשפט העברי כלפי זכויות האדם וההגנה עליהן שונה מזו שמציע המשפט המודרני. השופט אלון ועוד רבים עמדו על כך שהתורה אינה רק מעניקה זכויות, אלא גם ובעיקר קובעת אמות מידה מחייבות כביטוי לצלם אלקים שבאדם:

'בעולמה של יהדות, המקור לזכויות האדם, על גווניהן ופרטיהן, יסודו ברעיון היסוד של בריאת האדם בצלם אלוקים; ומכוחו של רעיון יסוד זה גופו, מדובר גם - ואולי בראש ובראשונה - על חובות האדם, שכשם שכבוד האדם וחירותו זכות הן, כך כבוד האדם וחירותו חובה הן. לשון אחרת. איסור הפגיעה בכבוד האדם וחירותו אינה רק זכותו של האדם לכבודו ולחירותו, אלא גם חובתו, היינו מצוּוה הוא האדם, וחייב הוא, שלא לפגוע גם בכבוד האדם של עצמו ובחירות של עצמו, כי הוא מצוּוה לשמור על צלם האלוקים של עצמו (מ' אלון, "חוקי היסוד: דרכי חקיקתם ופרשנותם - מאין ולאן?", מחקרי משפט יב (תשנ"ו) 253, בעמ' 272).

על פי גישה זו ההצדקה להגבלת הזכויות אינה נשענת רק על התנגשותן עם זכויות של אחרים או עם האינטרס הציבורי, אלא שכאשר מימוש זכות אחת של האדם או ביטוי לרצון שלו, יביאו לביטול זכותו לכבוד, הוא מחויב לשמור על כבודו ועל צלם אלקים שבו, שהם הבסיס לשאר זכויותיו ופעולותיו. אין מקום לזכות הביטוי כמימוש לביטוי עצמי, במקום שה'עצמי' נרמס ברגל גסה.

המדרש בילקוט שמעוני מביא את דרשתם של בן עזאי ורבי עקיבא:

'בן עזאי אומר: זה ספר תולדות אדם, כלל גדול בתורה. רבי עקיבא אומר: "ואהבת לרעך כמוך", כלל גדול בתורה; שלא תאמר: הואיל ונתבזיתי יתבזה חברי עמי, הואיל ונתקללתי יתקלל חברי עמי; אם עשית כן, דע למי אתה מבזה בדמות אלהים עשה אותו'.

בהקשר לעריכת חיפוש בגופו של אדם ברשות הרבים (בש"פ 2145/92 מדינת ישראל נ' גואטה, פ"ד מו(5) 704), התבטא השופט אלון על יסוד מדרש זה –

'אין נפקא מינה בין ביזוי צלם האלוקים של חברו, לבין ביזוי צלם האלוקים של עצמו... יש בכך משום מעשה מופלג של ביזוי האדם, ואסור שהדבר ייעשה, אף בהסכמתו. במקרה כגון זה אנו מחויבים, מכוח העיקרון של זכות היסוד שלא לפגוע בכבודו ובצנעתו של האדם, שלא לבצע מעשה מבזה כגון זה לעיני עם ועדה. מעשה כגון זה יש בו משום ביזוי דמות אנוש וכבודו, שאין החברה סובלת.

תפיסת עולם זו מובילה למסקנה, כי גם אם נשמוט את הטענות בדבר הפגיעה שיש בפרסום 'יצירה' זו באחרים ובחברה בכלל (המאפיינות כאמור את שיח הזכויות הליברלי), הרי שעל פי התפיסה היהודית, הזמרת לא תוכל לוותר על כבודה כאשה וכאדם, לצורך אינטרס זה או אחר.

נקודה נוספת שחשוב להדגיש בטרם סיום, היא השאלה מה מבטא את חירותו של האדם? על פי הנחת המוצא הליברלית כאמור, חופש הביטוי והיצירה חיוניים בכדי לאפשר מימוש של ה'אני'. אך מהו 'אני' זה שיש לממשו? והאם כל מימוש הוא ביטוי לחופש? האם נער או נערה, איש או אישה, הכבולים בדפוסי תרבות כובשת שלא מקובל לצאת כנגדה, על פיה חשיפת הגוף באופן לא צנוע וצריכת מראות מעין אלה, הם ביטוי נאות למימוש ה'אני', אכן חופשיים לממש ערכים אחרים המבטאים את צלם אלקים שבקרבם? יפים לעניין זה דבריו של הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל:

'For the Jews, liberty is the power to realize his spiritual potential as an individual - as a being existing in special relation to God - and as a member of a unique historical destiny and charged with a singular commitment'.

(Religion and State, Judaism 15 (1966), pp. 391-392)

שתרגומו: חרות עבור יהודים היא הכח לממש את היכולת הרוחנית כאדם פרטי, כיצור אנושי המצוי בקשר מיוחד עם הקב"ה וכחבר בגורל היסטורי מיוחד במינו הטעון במחויבות ייחודית (מובא במאמרו של יצחק גייגר, חינוך לזכויות אדם).

שנזכה כיחידים וכחברה לממש את חירותנו העליונה בצלם אלקים ובחיי עולם שנטע בקרבנו.