כך עשקה המדינה את עקורי גוש קטיף

המדינה הפרה ללא הנד עפעף את החוק, את פסיקות בג"ץ, ואת הבטחותיה. המדינה השתמשה בכל תרגיל אפשרי ורמסה את מגורשי גוש קטיף עד עפר

עו"ד אביעד ויסולי , ט"ז בחשון תשפ"א

עו"ד ויסולי
עו"ד ויסולי
צילום: דוברות

היום כל אחד יודע שכאשר ראש הממשלה שרון זעק "יש פיתרון לכל מתיישב" הוא פשוט שיקר את כולנו. עד להריסת בתי גוש קטיף וגירוש מתיישביו, היו למדינה פתרונות מגורים לחלק זעיר מהם.

עברו שנים רבות עד שנמצאו פתרונות דיור לרוב המתיישבים. חלקם עדיין גר במעברה בניצן ובקרוונים במקומות שונים.

הסוד שהמדינה הצליחה להסתיר ב – 15 השנים שעברו מאז הגירוש הוא, כי הפיצויים ששולמו למתיישבים היו נמוכים הרבה יותר מהמגיע למתיישבים לפי החוק, ומעלות בניית הבתים מחדש.

המדינה השתמשה באינספור "טריקים" נבזיים כדי לעשוק את המתיישבים מצד אחד, ולהסתיר את העושק, מצד שני. בשורה התחתונה, המדינה גירשה את תושבי גוש קטיף מבתיהם, התעללה בהם שנים עד שמצאה להם מקום לבנות את ביתם מחדש, שילמה להם עשרות אחוזים פחות מהפיצוי לפי החוק ומעלות הבניה והסתירה את זה מעיניהם ומעיני הציבור בשורה של תחבולות מסוג "הפרד ומשול" סחבת אינסופית וסחטנות מסוג "קבל ושתוק"...

הקומבינות שבאמצעותם המדינה עשקה את המתיישבים היו מגוונות ביותר. נביא כמה מהן להלן:

תשלום עלות בנייה שרירותית ונמוכה בעשרות אחוזים ממחירי השוק. המדינה שילמה 3500 – 4000 ₪ למ"ר לבית גמור כולל מע"מ, כשבפועל העלות המוערכת על ידי המדינה היא כ – 5,700 ₪ למ"ר לא כולל גימורים, השבחות, ארונות, מזגנים, וילונות ואיבזור.

על פי הוראות חוק ההתנתקות, המדינה היתה חייבת לשלם למתיישבים פיצוי המחושב לפי שטח הבית ועוד 15%. המחוקק קבע זאת כדי לפצות על שיפורים ותוספות שהוספו לבתים עם השנים.

בפועל המדינה סירבה לשלם את תוספת ה – 15%. "לכו תתבעו אותנו..." אמרו בוועדות לתושבים השבורים.

כמה מאות משפחות אכן ערערו על הסירוב בתחילה לבית משפט השלום, לאחר מכן לבית המשפט המחוזי ולבסוף לבית המשפט העליון, בהליכים שנסחבו לא פחות משמונה (8) שנים – עד לשנת 2013. 

בבית המשפט העליון השופטים אמרו למדינה שהיא מחויבת לשלם את תוספת ה – 15% ואם היא לא תשלם מרצונה, הם יפסקו זאת בפסק דין שיחייב את המדינה. או אז המדינה מצאה "תחמון" היא חתמה על "הסכם פשרה" סודי עם אותן משפחות, לפיו היא תשלם להם את תוספת ה – 15% בתנאי שהם יוותרו על כל טענה או תביעה נוספת. כך מלכדה המדינה את המתיישבים לוותר על זכות התביעה שלהם ביחס לכל שאר טענותיהם. זאת, בניגוד לפסיקה המפורשת בבג"ץ גוש קטיף בשנת 2005, שה"תרגיל" הזה הוא בלתי חוקי בעליל, ויש לאפשר לכל מתיישב גישה חופשית לבתי המשפט.

עוד נפסק בבג"ץ גוש קטיף כי על המדינה לשלם למתיישבים פיצוי ב"ערך כינון" כלומר בעלות של בניה חדשה. המדינה התעלמה מבג"ץ והחליטה לקזז מהפיצויים "פחת" בשיעור של עד 8%. מדובר בהפרה בוטה של פסק דין חלוט של בג"ץ ובעושק "נקי" של 8% מהפיצויים.

זאת ועוד: בכל תקציב בניה מוסיפים "מרווח יזמות" שמבטא את ההוצאות, אגרות ומאות שעות עבודה המושקעות בהליכי התכנון, הרישוי, מציאת קבלנים, פיקוח על הבניה, רכישת חומרי בניה, אביזרים וגימור. הערך המקובל בענף הנדל"ן עבור "מרווח יזמות" הוא 12% מעלות הבניה. זאת גם הנחייה רשמית משרד הבינוי השיכון לתקצוב בנייה. עבור מתיישבי גוש קטיף, המדינה החליטה כי "מרווח היזמות" יהיה 5% בלבד. כך "חתכה" המדינה עוד 7% מהפיצויים למתיישבים.

זאת וגם זאת: על פי חוק ההתנתקות, כל מתיישב שביקש לערער על הפיצויים, היה רשאי להגיש ערעור לוועדת הזכאות, ואם ערעורו נדחה, הוא היה רשאי לערער על הדחייה לבית המשפט. משנת 2005 ועד שנת 2013 ועדת הזכאות שימשה "חותמת גומי" של המדינה ולא דנה בכלל (!!!) בכל ערעור בטענה כי השמאי הממשלתי קובע את הפיצויים ואין אפשרות לערער עליו.

רק לאחר שבית המשפט הורה לוועדת הזכאות לדון בערעורים לגופם, היא החלה לעשות זאת ואז, "לפתע", התגלה כי השמאי הממשלתי העריך את עלות הבניה בחסר. ואולם, החלטות ועדת הזכאות העקרוניות להעלות או להוסיף סעיפי פיצוי מסויימים, *לא הובאו לידיעת שאר המתיישבים ולא הוחלו "רוחבית"* אלא רק על מי שפנה שוב בערעור לוועדת הזכאות. כך, לדוגמא, ועדת הזכאות החליטה בשנת 2013 (החלטת אללי) להכיר ב"הוצאות משפטיות" הנדרשות, כידוע, בכל בניה חדשה, בשיעור 2.5% וכן להעלות את מחיר הבניה הבסיסי מכ – 4100 ₪ למ"ר ל – 4700 ₪.

ואולם, המדינה התנתה (בניגוד לפסיקת בג"ץ) כל תוספת פיצוי בחתימה על "כתב ויתור על תביעות". וכך, כל מי שחתם לפני כן על "כתב ויתור", לא יכול היה לפנות לוועדה ולדרוש את התוספות שהוועדה אישרה בהחלטת אללי. גם לאחר מכן, ועדת הזכאות דרשה כי כל מי שיקבל את ה"תוספות" שהיא אישרה, יחתום על כתב ויתור על זכותו לפנות לבית המשפט בערעור על נושאים נוספים שוועדת הזכאות לא אישרה. כך מלכדה ועדת הזכאות את הפונים אליה ומנעה מהם לפנות לבית המשפט.

לא זו אף זו: על פי החוק, כל הערכת פיצוי היתה צמודה למדד המחירים לצרכן (על אף שמדד עלויות הבניה היה יותר רלבנטי לעניין הפיצויים) ליום 6.6.2004. ואולם, המדינה "שכחה" את סעיף ההצמדה. גם ועדת הזכאות, אשר דנה בערעורים, "שכחה" את סעיף ההצמדה, ולעיתים הצמידה את המחירים למדד משנת 2011. למה? ככה. כי הם יכולים.

עוד דרך של המדינה לעשוק את המגורשים היתה בסירוב להכיר בהוצאות פיתוח הקרקע. המדינה הסכימה לפצות בגין הקרקע ב – 11,250 ₪ שהוא אחוזים בודדים ממחיר פיתוח הקרקע שהמדינה הקצתה למתיישבים.

יתרה מכך - המדינה החליטה באופן שרירותי לשלם פיצוי רק עבור "בניה ערומה" של בתים, תוך התעלמות מכל ההשבחות של המתיישבים בביתם המקורי. גם כאשר המתיישבים הגישו שמאות מפורטת של ההשבחות בבתיהם, המדינה התעלמה מכך בהחלטה כי היא משלמת פיצוי "עד המפתח" בלבד. כך הפסידו המגורשים עשרות ואף מאות אלפי ₪ מערך בתיהם שהמדינה הרסה, בגין השבחות ואבזור הבתים.

כאמור, כל מי שערער על הפיצוי שקיבל, המדינה הסכימה לשלם לו חלק (קטן) מהפיצוי הנוסף שהוא דרש רק אם הוא יחתום על ויתור על תביעות. כך למעשה נוצר מצב בו מעולם לא מוצה הליך משפטי עד תומו בכל הנוגע לפיצויי המגורשים עבור בתיהם! (הבהרה: המדובר בפיצויים עבור הבתים הפרטיים עצמם. נושא זה עומד בנפרד מהנושא החקלאי/דיור ציבורי/נכסי אגודה וכו' שהגיעו במספר מקרים להליך משפטי). 

כיום, מכל אלפי המשפחות שגורשו מגוש קטיף, ומאות המשפחות שערערו על הפיצויים, נותרו מעטים העומדים על זכותם לפיצוי הוגן וחוקי בבית המשפט, פיצוי שייפסק בהתאם לחוק. לא בועדות כאלו ואחרות ולא בפשרות עלומות.

כ"עונש" על סירובם של אותם מעטים לוותר, בית המשפט התעלם מערעוריהם במשך שלוש עשרה (13) שנה, לא פחות, ואפילו לא הורה למדינה להשיב על הערעור בכל אותה תקופה. לאחר שהם עמדו בסירובם לוותר, "האשים" אותם בית המשפט בסחבת המזעזעת. נכון לימים אלו, ההליכים עדיין לא הסתיימו.

לסיכום: במשך 15 שנה, המדינה התעמרה והתעללה, רימתה, השפילה ועשקה את תושבי גוש קטיף – לא רק מבתיהם, אלא גם מרכושם, מכספם, מכבודם, מבריאותם הפיזית והנפשית ומשלוות חייהם.

המדינה הפרה ללא הנד עפעף את החוק, את פסיקות בג"ץ, את חובותיה ואת הבטחותיה. המדינה השתמשה בכל תרגיל, טריק, קומבינה ותחמון אפשרי, ורמסה את מגורשי גוש קטיף עד עפר. למשבר הגירוש והריסת הבית בגוש קטיף, נוספו משברים כספיים, נפשיים, משפטיים, משפחתיים ובריאותיים. צדק לא ניתן עוד לעשות לתושבי גוש קטיף. אולי ניתן להשיב להם מקצת מרכושם הגזול.

 

גילוי נאות: הח"מ הינו עורך דין המייצג חלק מן המערערים.