רחמים מלמד כהן הסתלק לבית עולמו. המפקח עצם את עיניו.
שנים ארוכות האיש הגדול הזה מלווה אותנו, את החברה הישראלית בכלל ואת החברה הציונית - דתית בפרט מתוך נקודת מבט של מפקח. מגיל מאד צעיר החל את מסלול הפיקוח במערכת החינוך. גם כשרותק לכסאו וננעל בתוך גופו לא הפסיק לפקח. העיניים שלו נשארו פקוחות עד לסוף המסע.
להיות מפקח זה לא רק מקצוע, להיות מפקח זו קו אופי ואישיות. מפקח חייב להיות מאד מדוייק בעומק התודעה ולדעת לכוון את התנועה שאותה הוא מלווה.
מפקח חייב לצמצם את ה"אני" ולעמוד בעמדת הצופה והמלווה. אתה לא הסיפור, אתה המצמיח, אתה המייעץ, אתה המבקר. בסופו של יום בחזית נמצא המנהל, בחזית נמצא המורה, בחזית נמצאים התלמידים. פעמים רבות נשמעים בחדרי מנהלים ומורים קיטורים על מפקחים שבאים כסופה ומפזרים רוח. אבל מפקח שכוח ההנעה שלו היא מידת הענווה מצליח להיות מקור השראה למנהל וצוותו, כוח הנעה והגדלת אמון.
מפקח זה אדם שבעצם הוויתו משמש מודל. הנוכחות שלו מעוררת את הרצון להיטיב, לתקן, לשפר, להיות ראויים.
לפני שנה מצאתי עצמי עומד באודיטריום של יד בן צבי לשיעור קבוע של 929 ולפתע ראיתי ממרומי האולם, ליד הדלת, את רחמים ישוב על כסאו. הרגשתי איך המבט שלו חודר אותי ואומר לי בשקט - תהיה מדויק, תהיה מכוון. זו תמצית ההרגשה של "והיו עיניך רואות את מוריך". הנוכחות השקטה שלו, בתוך מוגבלות הגוף, היתה עוצמתית. ה' שמר לו על מיקוד העין ודרכה יכול היה להמשיך את שליחותו בעולם עד נשמת אפו האחרונה.
זכיתי להתכתב איתו, כמו רבים אחרים, במהלך השנים. מכל המשפטים שכתב בחרתי את האחד (שהנחתי בראש העמוד): "מימי לא פיטרתי איש". באופן פורמלי היה לו את הכוח לעשות זאת. אבל רחמים לא פעל בכוח אלא בעין טובה ומגדלת. אנחנו כאן, על פני האדמה הזו, ממשיכים את מסע חיינו אבל המפקח עצם את עיניו ואנחנו נצטרך להיאחז בדמות דיוקנו ולהתפלל שנמשיך את הדרך לאורו.
יהיה זכרו ברוך.