לאחרונה עדים אנו להתייחסויות שונות, של עולמות תורה שונים, להנחיות משרד הבריאות והגורמים הממונים על הטיפול בקורונה ובהשלכותיה. מטבע הדברים, הדברים נשמעים בעיקר מפי המנהיגים של עולמות אלו.
ההתייחסויות השונות מורכבות מסיבות שונות. הן קשורות לשאלות של אמון בגורמים הממלכתיים שנותנים את ההנחיות, ובחלק מהמקרים הן קשורות לשאלות סוציולוגיות של חשש מפירוקן של קהילות בגלל איבוד לוז החיים שלהן, לוז שיש לו חלק נכבד בשימור הקהילה.
משקל לא מבוטל באופיין של ההחלטות נתון לתפיסות העולם שמנחות את עולמות התורה השונים. ניתן לדבר על שני גורמים מרכזיים שמכוונים את התודעה הדתית של עולמות התורה השונים, ושיכולים להיות בעלי השפעה על ההחלטות של עולמות אלו ביחס לשמירה על ההנחיות שנוגעות לקורונה: שאלת המקום הדתי שניתן למרכיב הלאומי, ושאלת המקום שניתן לממלכתיות.
נראה שהשורש להבדלי התפיסה בנקודות הללו קשור לשאלה האם יש ערך אלוקי לנורמליות של החיים. במובן מסוים הבדל זה נעוץ בשאלה האם התורה באופן מהותי מתחילה מספר שמות, הספר שבו מתחילים להיפגש עם עולם המצוות - "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'חודש הזה לכם ראש חודשים', שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל" - או שהתורה באופן מהותי מתחילה מספר בראשית, ספרם של האבות, שהתכונה הבולטת שלהם היא הישרות, היכולת לגלות את הקב"ה במהלך החיים הטבעי, במערכות היחסים הפשוטות בין בני האדם, באהבתם ובדאגתם לכל הבריות ובהתנהלותם ביושר עם כולם.
אפשר לנסח את השאלה גם באופן אחר: האם המפגש בין האדם לבוראו מתרחש, בעיקר או רק, בחוויות אקסטטיות כמו תפילות מרוממות או העמקת המפגש עם לימוד התורה, מתוך הבנה שאמירתם של חז"ל "מיום שחרב בית המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד" היא האידיאל הדתי המתבקש מהאדם; או שהמפגש עם הקב"ה כפרטים וכחברה אמור להתרחש גם במרחבי החיים כשאמירתם של חז"ל מבטאת את הקללה המצויה בגלות?
מקומם של בתי הכנסת ועולם התפילה ומקומם של בתי המדרש ועולם לימוד התורה לא נפקד מעולם אלוקי כלשהו. לא בכדי שני הבתים הללו, בית הכנסת ובית המדרש, הם שתי אבני הפינה שהחזיקו את היהדות במשך אלפיים שנות הגלות. אך נראה שהשאלה האם בארץ ישראל יש מרחב משמעותי נוסף, שבו אמור להיווצר השיח בין האדם לבוראו ובין עם ישראל לדודו, נתונה במחלוקת עמוקה בין תפיסות העולם השונות והיא משליכה על היחס להנחיות הקורונה.
הקודש במצילות הסוס
במכתב תשובה של הרב קוק לסופר אז"ר, שמביע את אכזבתו מכך שהספרות העברית עוסקת בשאלות החיים במקום שכל עיסוקה יהיה בשאלות שנוגעות לעולם הקודש, מביע הרב קוק את תמיהתו על כך שמחשבות כאלה עולות במחשבתו של הסופר ותולה את תפיסתו בטומאה הרצוצה של הגלות שעדיין לא הצליח אז"ר להשתחרר ממנה: "יותר מדאי אדוני מחקת את הסאה, בדרישתך מאת ספרותנו שתהיה מוקדשת רק לשאלות נצחיות. קשה היה לי להאמין שדברים כאלה, הנטולים מן החיים, יצאו מפי איש משכיל היודע את העולם ואת החיים שכמותך. אבל מצאתי את הסיבה של מחיקה זו בטומאה הרצוצה של הגלות שעודנה מפרכסת בתוך נשמתך" (מאמרי הראי"ה חלק ב' עמוד תקה).
שורש הטעות שמצוי בתפיסה הגלותית נעוץ על פי הרב קוק בהבנה שצורכי ציבור והופעת החיים במובנם הרחב, עם כל הסיבוכים וההתלבטויות שהם מעוררים, הם חלק מהופעה אלוקית וגילוי אלוקי שלם: "שכחנו שהשאלות הזמניות הנם צורכי צבור גדולים ואדירים. וצורכי צבור הנם תמיד עומדים במדרגה אחת עם לימוד התורה".
הסיבה לכך שצרכים אלו, הנוגעים להופעה מלאה של מכלול החיים, לא התבררה במהלך שנות הגלות נובעת משני דברים. היא נובעת מהתפיסה, שנכונה הייתה בגלות, שהופעת חיים בריאה מנמיכה את הופעת הרוח, כפי שנוסחו הדברים על ידי רבנו בחיי בספרו 'חובות הלבבות': "ככל שיוסיף החומר בניין תוסיף הרוח חורבן". והיא נובעת מכך שמעמדם של ערכי הנצח עוצמתי יותר מזה של ערכי החיים, ומשום כך ערכים אלו נשמרו ביתר שאת בגלות.
תפיסתו של רבנו בחיי כוחה היה יפה לגלות, אך בארץ ישראל אמור המפגש עם הקב"ה להתרחש בכל מרחבי החיים, בטבעיות, בנורמליות וברגישות שמפגש חיים מעין זה יוצר: "אבל בא הזמן שאנו צריכים להתחשב עם חיי המציאות ולהרחיב את תחומנו", "אבל לא לצמצם את הספרות שלנו רק בהיכל הקודש כאשר אמרת. כי אם להרחיב את גבול הקודש גם על כל חיי החול ועל כל דרישותיהם ועל כל המדעים הנדרשים להם", "ביום ההוא היה על מצלות הסוס קודש לה'".
שיח של אבות
הרב חיים דרוקמן, אחד המנהיגים שממשיך להשמיע את הקול האותנטי של הציונות הדתית, צוטט בתקשורת כך: "השנה אומר לנו הקב"ה אמירה אחרת ואנחנו מקיימים את מה שהוא אמר לנו: 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם', ואני מדגיש את ה'מאוד'. זה מה שהקב"ה אומר לנו, ואם זה מה שהוא אומר לנו אנחנו מקיימים זאת". האמירה הזאת באה לא רק מהחיבור העמוק לעם ישראל שמצוי אצל הרב ומהחשיבה הלאומית שמנחה אותו, ואפילו לא מערך הממלכתיות שתופס מקום מרכזי בהשקפת עולמו, אלא מהבנה שנוגעת לכך שהמפגש עם הקב"ה, לאחר שיבת עם ישראל לארצו, מצוי בעצם הופעתם של חיים אלוקיים טהורים, מוסריים, רגישים ונורמליים בתוך הוויית החיים היומיומית.
היכולת לחבר בין בית המדרש ובין בית הכנסת ליצירת מרחב חיים מתוקן ושלם, פרט להיותה ההשלמה הנדרשת על פי משנת הציונות הדתית, יכולה ליצור גם שיח מפרה בין עולם הקודש לעולם החול, שיח שממנו ייבנו שני העולמות ובו יהיה מקום אמיתי לתביעות השונות שקיימות בחברתנו.
נדמה לי שנתינת מקום עמוק לתפיסת עולם מעין זו יכולה להיות חלק מהמזור לחיפושים שמצויים אצל בני הנוער שלנו ולעולם הרוחני שחלקם מחפשים.
בזמן שבו אנו פוגשים ונושמים את עולמם הזך והנקי של אבותינו הקדושים, עולם שלמרות שלא מצויות בו כמעט מצוות, מאריכה התורה אפילו בתיאור השיחה של עבדי האבות - "יפה שיחתם של עבדי אבות יותר מתורתם של בנים", חשוב שעולם זה יהיה חלק מעולמנו הרוחני, לא רק כדרך ארץ שקדמה לתורה, אלא כעולם שמאפשר לנו לצאת מקללת הגלות ולפגוש את הקב"ה כפרטים ובעיקר כחברה בהופעת חיים בריאה, נורמלית וקדושה: "כל הספרות החילונית שנתעוררה בתקופה האחרונה, שיש בה הרבה משום חוכמת סופרים תסרח והרבה ניצוצי אורה ורשמי גאולה, הכול בא מהצינור של שיחתן של עבדי אבות... מתוך הגרעין המר שבתוך המתיקות הגדולה שבשיחה עליונה זו, נצמח כל הסירחון שבחוכמת סופרים שבעקבא דמשיחא. אומנם גם סירחון זה ייהפך לזבל המפרה ומעדן, מדשן ומרווה את השדה אשר בירכו ה'. והטוב ינצח בעיקרו, ותיהפך השיחה החיה שבפי ישראל וכל זרע יעקב לשיחת קודש נותנת אור חיים, המתעלה בגודלה מעל התורה בערכה ההווי, וממנה יצמח אור תורתו של משיח, שאפילו תורה שבעולם הזה הבל הוא כנגדה, ובעולם הזה תורה נתתי לכם, לעתיד לבוא חיים אני נותן לכם" (שמונה קבצים, קובץ א, תשעז).
***
הרב יאיר יעקבי הוא ראש ישיבת אמי"ת 'בלבב שלם' בירוחם; ספרו על פרשיות השבוע 'ארץ ושמיים נשקו' ראה אור בימים אלה
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)