איזון האברהמיות שבנו

חוסר היכולת להישאר אדיש לנוכח עוולה, והמחשבה שבידיך הפתרון הנכון והאחריות לתיקון העולם, מביאים את האיש הישראלי להתלקחות מהירה.

הרב פרופ' יהודה ברנדס , י"ט בחשון תשפ"א

הרב פרופ' יהודה ברנדס
הרב פרופ' יהודה ברנדס
צילום: גרשון אלינסון

לרגל הבחירות הסוערות בארצות הברית, שיש לתוצאותיהן גם חשיבות לא מבוטלת לתושבי ארץ הקודש, אפתח במעשה שהיה:

לפני אי אלו שנים נזדמנתי לאחת מערי השדה בארצות הברית. נכנסתי בשעת ערב למרכול כדי להצטייד בפירות וירקות, בהנחה שבעיר שכזאת לא אמצא מזון כשר מעבר לכך.

עודי משוטט עם העגלה פנה אלי אדם שזיהה את הכיפה לראשי ופתח איתי בשיחה בעברית. מסתבר שמדובר בישראלי, "יורד" בלשוננו, בעל משפחה וחבר קהילה, שכיוון אותי לכל המזונות הכשרים במרכול וגם חיבר אותי מיידית לכל ההקשרים היהודיים והדתיים בעיר זו.

כדרכם של יהודים החל לברר אצלי מה הביאני לעירו. סיפרתי לו שאני נמצא בארה"ב במסגרת תכנית של אנשי חינוך מכל קצוות תבל, ושחלק מן הסיור שלנו כולל גם פיזור בקבוצות קטנות לערי שדה מרוחקות כדי שנכיר גם את האמריקה שבדרך כלל אינה מוכרת ואינה מסוקרת בתקשורת, ודאי לא בזו העולמית.

שאלני בחשדנות, מי מממן ומי מארגן את התכנית? הסברתי לו שמשרד החוץ האמריקאי מארגן תכניות שכאלה לבעלי תפקידים בתחומים שונים. דבר זה הוא חלק מתפיסת העולם של משרד החוץ האמריקאי שחש אחריות להפיץ את האתוס האמריקאי בעולם כולו. על כך הגיב אותו יהודי בזעף,: 'אמור לי מתי אתה עוזב, ומייד למחרת אפנה לקונגרסמן שלי ואבהיר לו שאני מצפה ממנו להתערב ולהפסיק את בזבוז הכסף הזה'.

מדוע רק אחרי עזיבתי? מפני שלא רצה לפגוע בי, יהודי מארץ ישראל, וחשש שמא פנייתו לקונגרסמן תטופל במהירות כזאת שהמסע שלי ייקטע חלילה.

ביאור קצר: "קונגרסמן", Congressman היינו, חבר הקונגרס, כמו אצלנו חבר כנסת. הקונגרס, בית הנבחרים, מקביל לכנסת בישראל אלא ששם אין בחירות ישירות כלליות, וכל מדינה בוחרת את נציגיה לקונגרס. באמרו "הקונגרסמן שלי" התכוון אותו יהודי לאחד מנציגיה של המדינה בקונגרס, שהוא תמך בבחירתו והצביע עבורו.

יש בארה"ב גם סנאט, "הבית העליון", ולא כאן המקום להאריך בביאור ההבדלים ביניהם וחלוקת התפקידים בין שני המוסדות, ומדוע סביר יותר שהאזרח יפנה לקונגרסמן ולא לסנטור שגם הוא מייצג את מדינתו.

המפגש הזה היה עבורי שעור חשוב בכמה וכמה עניינים. למדתי על רמת המודעות הפוליטית והמעורבות של יהודי אמריקאי בעיר שדה. למדתי על הנגישות של חבר הקונגרס לאזרח מן השורה. נהניתי גם מן התמימות של יהודי שחושב שאם יתקשר לקונגרסמן שלו, תבוטל תכנית אירוח המשלחות של משרד החוץ לאלתר. אך מעבר לכל זה התחוורה לי התובנה של התופעה שכיניתי אותה: יתר-האיכפתיות האברהמית.

התחוור לי שהיהודי הזה הוא צאצא של אברהם אבינו והוא סובל - או נהנה - מהתורשה האברהמית של איכפתיות-יתר לכל מה שקורה סביבו. לא רק בדאגה האישית ליהודי הזר שפגש בו באקראי, כאברהם הרץ אל עוברי האורח מפתח אהלו כחום היום, אלא גם מכך שהוא נזעק ממה שנראה לו כבזבוז כספי משלם המיסים האמריקאי.

כפי שדובר בשבתות הקודמות, אברהם שונה מנח הצדיק בכך שאינו מתבצר בתיבה ומתמגן מפני הרעה שבחוץ, אלא מתמודד עם כל המתרחש סביבו בגבורה ובאומץ. החל מניתוץ האלילים בבית תרח ועמידתו הנועזת על פי המדרש, מול נמרוד בכבשן האש, והמשך גם בפשטי המקראות: במצרים מול פרעה, בשיבה לארץ מול לוט, בהשתתפות במלחמת המלכים, בהתמודדות החוזרת ונשנית עם אבימלך מלך פלשתים ועוד ועוד.

התורשה הזאת, שקראתי לה יתר-איכפתיות, גרמה לכך שבכל הדורות ובכל מקום שבו חיו, היהודים היו גורם מתסיס, מהפכני, ולעולם לא אדישים לסובב אותם ולא מרכינים ראש בפני המציאות וגזרות הגורל. גזרות גורל קיימות בטרגדיה היוונית. אצל יהודים יש השגחה פרטית ומוטלת משימה על כל אחד ואחת לפעול כדי לשנות, לשפר, ולתקן עולם.

בין אם אלו הם המבקשים "לתקן עולם במלכות שד-י" ובין אם המדובר ביהודים ששכחו או ממש פרקו את עולו של אלקי ישראל, אך בליבם פנימה עדיין מפעמת התודעה שבידי האדם האפשרות והחובה לפעול על מנת לשנות ולתקן את העולם. זאת, גם אם המתקנים עשויים לשלם מחיר יקר על מעורבותם, לסבול ייסורים או לשלם בחייהם, בין אם אלו קומוניסטים במזרח-אירופה או ליברלים במערב אמריקה.

בדרך כלל אנו רואים במסירות הנפש לתיקון העולם שבח גדול לעם ישראל, אולם צריך לזכור שלתכונה היהודית הזאת יש גם היבטים לא נוחים ולא נעימים. אחד מהם הוא הנטייה להתערב בכל ענין, המלווה בתחושת אחריות להסביר ולהוכיח לזולת במה הוא טועה ומה עליו לתקן.

בספרו המרתק של גד יאיר על חוויות של ישראלים בברלין, הוא מתאר את התדהמה של ישראלים החיים כיום בגרמניה כאשר הם מגלים שהגרמני ההולך ברחוב אינו מסתכל על אחרים ואינו מתעניין בהם. עד כדי כך, שנשים ישראליות צעירות בברלין חזרו לבדוק את עצמן מול המראה כי תהו איך

יתכן ששום גבר לא נועץ בהן מבט בלכתן ברחוב, גם אם השתדלו מאד, בענייני לבוש, תספורת ואיפור. עד כדי כך היתה ההתעלמות חמורה בעיניהן, שהן חשבו שמשהו לא תקין בעצמן. הן לא העלו על דעתן, שמנהג המקום הוא שכל אדם מכונס בעצמו ואינו מגיב לזולתו ברחוב. וזו רק דוגמה אחת מני רבות שמלקט המחבר בראיונות הרבים שערך, על השוני המהותי בין הישראלים לגרמנים בתחום זה. (גד יאיר: "אהבה זה לא פרקטיש, המבט הישראלי על גרמניה". תל אביב תשע"ה).

הבט בעייתי נוסף שאנו נחשפים אליו הוא עודפות במעורבות חברתית ופוליטית, שהופכת במהרה לביקורתיות חריפה וחמורה ואפילו אלימה. בעיני היהודי בכלל והישראלי בפרט, כל תקלה של הרשויות היא עוול, רשעות ושחיתות, וריבוי של תקלות הוא אסון מצטבר בממדים שמחייבים שימוש בטרמינולוגיה שנעה בין מבול, חורבן ושואה. זהו, לעניות דעתי, השורש הפנימי של העוצמות הנוראות בהן מתנהלים הפולמוסים החברתיים והפוליטיים במדינת ישראל.

עוצמות אלו מהוות המשך ישיר לאופי של המחלוקות בעם ישראל בכל הדורות, בין אם היו לשם שמים כמחלוקת הלל ושמאי, ובין אם נעשו שלא לשם שמים, כמחלוקת קורח ועדתו. חוסר היכולת להישאר אדיש לנוכח עוולה, תקלה או סתם דעה לא מוסכמת ולא מקובלת, והמחשבה שבידיך הפתרון הנכון והאחריות לתיקון העולם והאדם, מביאים את האיש הישראלי להתלקחות מהירה.

איני יודע כיצד ניתן לאזן בין הפן החיובי והמקודש של האחריות האברהמית לעולם, לבין מחלת איכפתיות היתר ועודף הביקורתית. יתכן שאי אפשר לאזן ולמתן לגמרי. כיון שקיימת דרישה אינסופית מזרע אברהם להילחם על ניתוץ האלילים ותיקון העולם, אי אפשר לדכאה ולדרוש לחדול מכך ולהתכנס לתוך אדישות וסובלנות.

דומני שהפתרון היחיד לכך הוא שכאשר אברהמי אחד או חבורת בני אברהם עוברים את הגבול בקיצוניותם לצד אחד, יש חבורת אברהמיים אחרת שתקום מולה כדי להגיב בחריפות שאינה פחותה ולאזן את התמונה.

אם תקשו ותאמרו, הלא סוף סוף עינינו הרואות היום בארצות-הברית שלא רק יהודים מתפלמסים בעוצמה, בחריפות ובלהט שכזה? אשיב בחצי-חיוך, שמסתבר שהשפעתו של אברהם אבינו לא מצטמצמת רק לגבולות עם ישראל וזרעו של אברהם, ועל כך הלא זכה בברכת "ונברכו בך כל משפחות האדמה", ובתואר: "אב המון גויים".

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא ראש המכללה האקדמית הרצוג