גם אני רוצה לקחת את ילדיי לכיכר

25 שנה לרצח רבין: בגיל 19 הדלקתי נרות בכיכר, היום אני מרגישה שנישלו אותי משם

איה קרמרמן , כ"ה בחשון תשפ"א

איה קרמרמן
איה קרמרמן
צילום: יעל אילן

גם אני רוצה לקחת את ילדיי לכיכר ולומר להם: "אתם רואים? פה השתנתה המציאות הישראלית. פה קרה אסון. פה התרחש משהו שכואב לכל האנשים בישראל".

כמה פעמים מזדמן לנו לעמוד מאוחדים, כעם, בתמימות דעים? כמה פעמים נקרית לפנינו ההזדמנות לאחד את השורות מול מציאות שלא מתקבלת על הדעת? כמה פעמים קל לנו למצוא מכנה משותף? כמה פעמים אנחנו יכולים לראות את המציאות מאירה לנו שהתורה היא הבסיס לקיומנו המוסרי ועד כמה יקרות הן מצוות השם? אפשר בוודאות לומר שהיום שבו אנו מציינים את רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל הוא הזדמנות כזאת. הזדמנות ללמד את עצמנו, בכל שנה מחדש, על "לא תרצח". להקיא חוסר מוסריות מקרבנו. שוב ושוב. אם צריך, גם 25 שנות לימוד לא מספיקות. אפילו אלו שממאנים לקרוא למצוות מצוות, יכולים להתחבר לקוד הערכי הבסיסי שהוא תשתית החיים המשותפים שלנו. לא תרצח. הציווי הזה כל כך פשוט, החלטי וחסר פניות, שרש"י לא טורח לפרש אותו. הוא ברור. כל מילה נוספת מיותרת. משום מה אנחנו טורחים לעטוף את הציווי הזה בכל מיני אג'נדות, ובכך מחמיצים את העיקר. שלא רוצחים. נקודה.

האג'נדה יצאה מהארון

לפני 25 שנים הייתי מאלו שישבו בכיכר, עדיין כיכר מלכי ישראל, ובכו. הייתי בת 19, פעם ראשונה בעלת זכות בחירה. רבין היה בעל החזון למציאות חדשה ויפה מכל דמיון. אדם שהחזיק בידיו את מפתח התקווה לשכמותי. "סלאם, עלינו ועל כל העולם", שרנו והאמנו שזה אפשרי. פחות אדמה, יותר אדמה, העיקר חיי אדם, לא? למי שחסר באמונה שאדמתנו קודש, לא מזיז מטר לפה או מטר לשם. אחרי הרצח ישבנו על רצפת הכיכר, הדלקנו נרות וייללנו. לא בכי כי מנהיג מורם מעם נלקח. בכי על אובדן של תקווה, על ניפוץ חלום. בעיקר בכינו כי אבד הסדר הטוב והנכון של איך דברים אמורים להתנהל. חיפשנו להחזיר את ההיגיון למציאות שנחבטה מאיגרא רמא ליגאל עמירא. רצינו סיבה. ביקשנו אשם. משהו נוראי כל כך לא יכול לקרות סתם ככה, נכון? כשרבין נרצח העמיק הפילוג, הוחמרו השנאה והשסע. נוצר קרע שגם אחרי 25 שנים אף אחד לא מספיק גדול בשביל לפתור אותו. אף אחד לא מספיק רחב כתפיים בשביל לעצור ולהגיד: "no more war, no more bloodshed". קרע בין שתי גדות, כשכל צד מתבצר בעמדותיו עם כלים שלופים. 25 שנים והצדדים ממאנים להתעייף.

בכל שנה מחדש מתעורר הדיון על כך שהעצרת לזכר רבין ז"ל היא למעשה פוליטית. הטענות החוזרות ונשנות הן שמארגני העצרת לוקחים חסות על האסון של כולנו וממנפים אותו כדי לקושש קולות. השנה נמאס לאג'נדה להתחבא והיא יצאה מהארון. זה היה כבר כל כך גלוי שאפילו ראש העיר חולדאי, איש השמאל, סירב לנאום שם. השנה, יותר מכל שנה, ליבי נחמץ מהעצרת בכיכר. נחמץ מהמילה החמצה. מה שהיה יכול להיות הזדמנות לדבר על האלימות הגואה, על הקשבה למרות המחלוקות, על לא תרצח, הפך להתקבצות פוליטית. פשוט שזה הדיר חצי מהעם מלהשתתף באירוע, שאמור להיות ממלכתי. רבין הרי היה ראש הממשלה של כולנו, לא? הרצח המתועב שלו הטיל חורבן וצער על כל בית בישראל. במקום ששוב נתאחד ונצא נגד משהו שהוא מלכתחילה בקונצנזוס, החמצנו. פספסנו.

השנה הנואם התורן היה חבר הכנסת יאיר לפיד. כן, זה שידיו ידי יצחק וקולו קול פילוג. "אז הם מחו נגד הממשלה, היום הם יושבים בממשלה", אמר לשמע קריאות בוז, צפויות מראש, מהקהל. מישהו יכול להסביר לי למה בכלל הוא נבחר לדבר? כי הוא נגד ביבי? כי הוא היה חבר של המשפחה? על תקן מה הוא נואם? מן הסתם כי זה מתאים לאג'נדה הפוליטית. "אנחנו צריכים להתאחד", הוא מסביר, ובאותה נשימה קובע ש"יש לזה תנאים". שאחדות זה רק עם מי שדומים לו, בעלי הערכים שתואמים לשלו. ''מי שלא מחויב לזכויות הפרט, לחופש דת, ליסודות הדמוקרטיה, שלא ידבר איתנו על אחדות". נגזר מדבריו, שהשאר כנראה לא רוצים אחדות. הם לא יגידו לנו, "לא ילמדו אותנו מה היא ציונות, מה היא יהדות". אנחנו התקווה. אנחנו המורשת. בסוגריים: לא הם. מחילה, לא ברור לי איך נאום האחדות המפלג הזה קשור לרבין, איך הוא קשור לרצח ואיך הוא קשור לדברים שעלינו לעשות, כעם, כדי שרצח כזה לא יקרה שוב.

גם אנחנו התקווה

למי שלא שם לב, 25 שנים אחרי לכתו, מורשת רבין כבר לא קיימת. העולם השתנה. אנחנו השתנינו. במקרה הטוב, מורשת רבין אולי קיימת בחלומותיהם הוורודים של שלושת הח"כים של מפלגת העבודה. אז אולי כדאי להבין שיש עוד מורשת, אם נאמץ אותה. מורשת שגם בעת הזאת מסוגלת להביא שלום, רק הפעם - בקרבנו. גם אני רוצה לקחת את ילדיי לכיכר ולומר להם: "אתם רואים? פה השתנתה המציאות הישראלית. פה קרה אסון. פה התרחש משהו שכואב לכל האנשים בישראל". אבל כל עוד לעצרת יהיה גוון פוליטי, זה לא יהיה אפשרי. אני ודומיי לא נוכל ללכת לעצרת כזאת. אני ועוד מאות אלפים, חובשי כיפות ואנשי ימין, רוצים לצעוק יחד עם כולם: רצח זה רצח ולא נוכל לקבל אותו. גם אנחנו רוצים לבכות על החורבן. גם לנו יש חלק באבל. גם אנחנו רוצים להיות חלק מהשלם, המאוחד, שזועק נגד האלימות, שהפכה לנורמטיבית מדי במחוזותינו. תכניסו אותנו, בלעדינו אין שלם. אנחנו לא הגענו לכיכר, כי מישהו בוחר במודע לנשל אותנו מההיסטוריה הכואבת שלנו. תארו לכם מה היה קורה אם אלפי חובשי כיפות מכל מגזרי ההולכים בדרך השם היו באים לעצרת ואומרים בקול ברור: גם אנחנו התקווה. אז לא היה צורך לדבר על אחדות. היא פשוט הייתה הופכת למציאות. זו מורשת לדורות.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

צלי כתף בדקה ולילה
צילום: איה קרמרמן

צלי כתף בדקה ולילה

יום שישי התקצר ואיתו ההכנות לשבת. זה הזמן לקצר את תהליכי הבישול למינימום האפשרי. כל מה שצריך זה סיר שנכנס לתנור, כזה עם מכסה עבה ואיכותי.

המצרכים הדרושים:

2 ק"ג צלי כתף (מספר 5) // 4 בצלים גדולים פרוסים גס // 5-3 בצלצלים קטנים קלופים שלמים // 5 תפוחי אדמה חתוכים לרבעים. אפשר יותר, כמה שהתבנית מאפשרת // 4 שיני שום קלופות // 2 כפות טימין יבש // 1 כף רוזמרין יבש (לא חובה אם לא אוהבים את הטעם) // 4 כפות חרדל איכותי // 2 כפות חרדל דיז׳ון גרגירי // 1 כוס שמן זית // ½-1 כוס מיץ ענבים לקידוש // 4-3 כפות סילאן // מלח ופלפל

אופן ההכנה:

זורקים לסיר את הבצלים והשום ומניחים מעליהם את גוש הבשר // מורחים על הבשר את שני סוגי החרדל ומפזרים מלמעלה את הטימין והרוזמרין // מסדרים בצידי הבשר את תפוחי האדמה // יוצקים על תפוחי האדמה והבשר את שמן הזית, מתבלים הכול במלח (לא לפספס את תפוחי האדמה), מזלפים על הבשר את הסילאן ושופכים לתחתית הסיר את מיץ הענבים // מכסים את הסיר במכסה ומכניסים לתנור בחום של 110 מעלות, בתוכנית רגילה או טורבו. משאירים את הסיר בתנור ללילה, מינימום 8 שעות. לא לדאוג, הבשר לא יתייבש // אם אתם רוצים לפרוס לפני ההגשה או לפני כניסת השבת, חכו עד שהבשר יתקרר לטמפרטורת החדר. אם הוא ייפרד בעודו חם הוא יתפורר.