עפרה לקס
עפרה לקסצילום: מירי שמעונוביץ

"נותנים לך - תיקחי, מרביצים לך - תברחי", כך הייתה אומרת לי סבתא לאה, ודוחפת לידי שטר של 50 שקלים. הטיעון הזה של סבתא היה מחליש את המחאות שלי, ולבסוף משתיק אותן לגמרי.

אם סבתא אומרת, ועוד מוסיפה שזה נשמע יותר טוב ביידיש, איך אפשר לומר אחרת. כשגדלתי הבנתי שהפתגם הזה נטוע עמוק במנטליות הישראלית. אם נותנים לך משהו, אל תתפלסף ואל תתווכח. קח, ולא נורא אם תשכח להגיד תודה. ובכן, ישראלים מלידה אולי יתקשו להבין, אבל יש בינינו כאלה שלא רוצים לקחת. לפעמים נתינה, אפילו אם היא מגיעה ממקום טוב וחומל, עלולה להיות פוגעת והרסנית.

חברה שלי, נקרא לה תהילה, תושבת עיר בדרום הארץ, מתפללת עם משפחתה בקהילה קטנה וחמה. גם בתקופת הקורונה השתדלו הגבאים שהחבורה תמשיך לשמור על חוסן, ולצד קיום התפילות דאגו לרשת חברתית חזקה ותומכת. כשתהילה קיבלה לפני חג השבועות חבילת מזון לביתה, מתנת הקהילה, היא התפלאה. היא ובעלה הרי עובדים בעבודה מכובדת במשרות מלאות, ויחד הם מפרנסים יפה את שלושת ילדיהם. תהילה ובעלה פירקו את החבילה וחילקו את מצרכי המזון לנזקקים שהם מכירים והעניין כמעט נשכח ממנה. כמעט, כי משהו בה בכל זאת נשאר ערני ודרוך. כמה חודשים אחר כך, כשהגיעו החגים ואיתם חבילת מזון מכובדת, תהילה הבינה שהחשד שלה לא היה לשווא. בירור קצר עם האחראי על צדקה בקהילה העלה תשובה מגומגמת. מישהו סימן אותם כנזקקים.

לרבינוביץ' גם חילקו?

אולי זה היה פחות כואב אם תהילה ובעלה לא היו יוצאי אתיופיה. אם מסמנים אותך כחלש בטעות - זה משהו אחד. אם מסמנים אותך כחלש בגלל צבע העור שלך, בגלל ההשתייכות העדתית שלך, זה חץ שמפלח את הלב. "תגידי", היא שאלה אותי בקול רועד מעבר לקו, "זה לעולם לא ייגמר? כל מה שעשיתי עד היום, כל מה שהשגתי ולמדתי ובניתי בשתי ידיים, כל זה לא שווה כלום?". תהילה יודעת שאיש לא רצה לפגוע בה, אבל ההכנסה האוטומטית לתבנית הנזקקת בלי לשאול, מוחקת את כל מי שהיא כפרט. "האם חילקו חבילה גם למשפחת רבינוביץ' ולמשפחת בן דוד? יכול להיות שאצלם אחד מבני הזוג יצא לחל"ת. אנחנו המשכנו וממשיכים לעבוד. למה אף אחד לא שאל אותנו האם אנחנו צריכים בכלל? כל כך פשוט לבדוק את זה". נאלמתי. לא היו לי מילים. ואז הגיעה שאלת הנוק־אאוט: "אני כל כך מנסה להתקדם קדימה, לא להתרגש מהמבטים השופטים ומההערות שנובעות מדעות קדומות. אבל אני מסתכלת על הילדים שלי ושואלת את עצמי: האם גם הם יסבלו מזה? עד מתי זה ירדוף אותנו?". תהילה איננה תמימה. היא יודעת שיש רבים מקרב קהילת יוצאי אתיופיה שמתקשים להתפרנס, ויש כאלה שסופת הקורונה הפילה אותם אל הקרשים. היא רק מבקשת להתייחס אליה כאל אדם, כאינדיבידואל, ולא לשפוט אותה קבוצתית. האם זה כל כך קשה?

הרצון להשפיע טוב, לסייע ולעזור מגיע הרבה פעמים ממקום של הקטנה. התופעה הזאת פוגשת את קהילת יוצאי אתיופיה בכל מקום. רחל, חברה אחרת בת העדה, סיפרה לי שכשהבת שלה נכנסה לבית הספר, צירפו אותה מיד לשיעורי התגבור הניתנים לילדים "כמוה". "אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה או מסכימה. אף אחד לא בדק אם הבת שלי צריכה עזרה בלימודים. סתם, בגלל הצבע". ייתכן שבית הספר קיבל תקציב לפי מספר התלמידים יוצאי אתיופיה (פעמים רבות הם יהיו צברים מלידה, לפעמים גם הוריהם נולדו כאן, אבל הם לעולם ייקראו כך). האם נכון לדלג מעל ההורים ולהתעלם מהרמה של הילדים?

סיפורים כאלה נמצאים בכל פינה. מכר שעלה לישראל בילדותו ומאחוריו כמה תארים אקדמיים ופרנסה לא רעה בכלל קיבל מימון מלא ללימודים של הבן בפנימייה רק בגלל מוצאו, בהתאם למדיניות שהונהגה עד לאחרונה. תוכניות חינוכיות שונות מעניקות סבסוד אוטומטי ליוצאי אתיופיה רק בגלל מוצאם, ומדריכים לא יודעים כיצד לבשר להורים שמישהו חושב שהם לא מסוגלים לשלם. אם זה נשמע לכם כיף, זה אולי משום שאף פעם לא ניסיתם להשתחרר מסטיגמה שלעולם לא עוזבת. מי שמעניק בלי לבדוק מי האדם שמולו, מתייג אותו ולעולם לא ייתן לו קרדיט שהוא מסוגל, שהוא יכול, שכדאי לקבל אותו לעבודה ולקדם אותו, שמדובר בשווה בין שווים.

להיטהר מדעות קדומות

הפערים קיימים, איש אינו מכחיש אותם. אך יש דרך לטפל בהם, והיא לא עוברת בהכללה. לפני כמעט שבע שנים החלו משרדי הממשלה בעבודה נמרצת ויסודית, במטרה לערוך שידוד מערכות בכל הנוגע לשילוב הישראלים יוצאי אתיופיה בישראל. במשך השנים היה רצון כן מצד מדינת ישראל לקלוט, לקדם, לסייע ולצמצם פערים. כסף רב הושקע בעולים החדשים והוותיקים שהגיעו מאתיופיה, אך התוצאות היו רחוקות מלהשביע רצון. איש לא התייעץ עם בני הקהילה, הכול הונחת מגבוה, כי איך הם יידעו מה טוב להם? הפעם זה היה אחרת. בשנת 2016 יצא מסמך נגיש ובהיר בשם "דרך חדשה" ובו עקרונות חשובים לשילוב מיטבי של בני העדה, לאחר שסוף סוף התייעצו גם עם נציגיהם. המסמך קבע גם יעדים מדידים, כך שיהיה ניתן לבדוק היכן נמצאים הכשלים. למרבה האכזבה, כהרגלם של ניירות ממשלתיים, המסמך נשאר כתקווה טובה, כחזון, ואיננו מיושם.

חג הסיגד, שיחול בתחילת השבוע הבא, הוא חג של מחילה, היטהרות וחידוש הברית מול אלוקים. לאחר שיהודי אתיופיה היו יורדים מההר, בצום, הם סעדו יחד, מנצלים את המפגש המשפחתי לעשיית שלום גם בין אדם לחברו, ליישור הדורים בין משפחות, לקירוב לבבות. הלוואי שנצליח גם אנחנו לנצל את המועד הזה, להיטהר בו מדעות קדומות ולקיים מפגש מחודש ואחר עם בני עדת ביתא ישראל. מפגש פנים אל פנים, עין בעין. מפגש של אחים.

לתגובות: [email protected]