הייתי נוכח בפגישה שעסקה באתגר היחס ללהט"בים. הנושא הטעון, שמעורר אמוציות כל כך קשות משני הצדדים, הפך לאתגר חברתי־יהודי, ועדיין לא נאמרה בו המילה האחרונה.
למפגש הוזמן אדם שעבר מסלול דתי־לאומי קלאסי ונותר חבר קהילה נאמן. הוא סיפר על הקשיים שחווה בחייו ועל החלטתו לעצור את ההתמודדות ולבנות זוגיות הומוסקסואלית. כיום הוא חי עם בן זוג והם מגדלים ביחד שלושה ילדים שהובאו לעולם על ידי אם פונדקאית.
בסיכום השיחה, איש חינוך ידוע מיסגר את הדיון בתובנה הכפולה שבכל מה שקשור לאמפתיה ולאי שיפוט, יש על מה לדבר ולעבוד. איננו יודעים באמת מה עובר על אותו אחוז באוכלוסייה שחש מילדותו את הנטייה הזאת. איננו נוגעים באיסורי התורה, אבל ככל הנראה החמלה שאנחנו חשים כלפי מחללי שבת ובטח כלפי החטאים הפרטיים שלנו תצטרך להיראות גם כאן. העניין הוא שנוצרה כאן תנועה שמבקשת לעשות שימוש בבעיה הזאת (ובשום אופן לא אכנה אותה "תופעה" או במילים יפות אחרות. כפי שאמר אותו דובר בעצמו – "אני בעל מום") כדי לשנות את הדנ"א התרבותי. לא רק כאן במדינת ישראל, אלא בתרבות האנושית כולה. למולה אנחנו נעמוד כחומה בצורה.
כשישבתי והקשבתי בלב פתוח לדברים, כתבתי לאחד המשתתפים שאני לא מוצא נקודת אחיזה בסוגיה הזאת. אנחנו חוזים כאן בהתנגשות בין שתי משאיות עמוסות – בין רצון ה' המוחלט והנצחי ובין רצון האדם במובן העמוק והבלתי מתפשר שלו. ישנם כאלו שמותם טוב מחייהם כאשר מציעים להם לחיות בבדידות עד אחרית ימיהם.
מכיוון שהדובר הוא אדם דתי השייך לגמרי לקהילה הדתית, ביקשתי שיאמר מה היא היהדות בשבילו. אולי תפיסתו תלמד משהו. תשובתו פתחה בפניי איזה צוהר. "היהדות היא המסורת שלי", הוא אמר, "אני ממשיך את סבתי, שבתנאים הקשים ביותר בשואה לא העזה לאכול טרפות. אני מכבד ומעריץ את היהדות ולא אהיה זה שיקטע את השלשלת".
כששמעתי את דבריו, שאלתי את עצמי אם הגדרה כזו יכולה באמת לתת מענה לקונפליקטים הקשים שהחיים מזמנים. דומה שהדיון הנוקב נוגע במתח שבין הקומה האנושית ובין הקומה האלוקית. הראשונה מעוניינת בקיום החיים, ולא רק במובנם הבסיסי כמזון, מלבוש ומחסה, אלא גם בצדדים הרוחניים הממלאים את הצורך הרוחני העמוק שבאדם. אדם ראוי לשמו עשוי בהחלט למצוא בתורה מענה מופלא לצורך האנושי במשמעות. למותר להסביר עד כמה עמוקה התורה וכמה רוחניות יכול אדם לשאוב מדברי חכמים.
העניין הוא שלמול הקריאה הזאת, שיש להעריך כי היא מלמדת על רמה אנושית גבוהה ועל רצון בקשר, ישנה הקריאה של התורה מנקודת המבט שלה עצמה, כפי שנותן התורה התכוון. "כי גבהו שמיים מארץ כן גבהו דרכיי מדרכיכם ומחשבותיי ממחשבותיכם". התורה היא מערכת מושגית, שכמובן עונה על צורכי האדם, אבל יש בה את התוכנית הכוללת והמלאה לתיקון עולם במלכות ש-די. היא אולי כוללת את אושרו האישי של האינדיבידואל, אבל היא צופה למרחקים אחרים לגמרי, שעין אנושית לא יכולה להגיע אליהם.
המתח בין שתי התפיסות אשר נעות זו מול זו בעוצמה לא יוכל להיות מוכרע במערך המושגים האנושי. מנקודת המבט שלנו – שאדם יחיה כפי שהוא רוצה, ואם ישנו גורם כלשהו שמבקש להגביל אותו, מיידית הוא ייצבע כלא רלוונטי או חמור מזה. אבל מנקודת המבט האלוקית, שהיא בעצם נשמת אפה של היהדות הזקנה שלנו – ככל שנחוש בה ביטחון, שלא לומר הכנעה ביחס אליה, יש סיכוי שנמצא בתוכנו כוחות גדולים יותר לשינוי. אין הסבר הגיוני לרבי מקלויזנבורג זצ"ל, שאשתו ותשעת ילדיו נהרגו במחנות ההשמדה והוא נותר שלם עם ה'. אין הסבר הגיוני לתופעות אחרות של מסירות נפש שהפכו לסיפורים המכוננים של הזהות שלנו, אם לא נניח שיש בתוכנו משהו שחזק מהחיים. אנחנו בניו של אברהם, כל ניסיון העקדה מתבסס על זה.
הדיון בלהט"בים נוגע בשורשי הזהות שלנו, כי הוא פותח את השאלה אם התורה היא מענה לתביעת המשמעות שלנו, או שהיא הרבה למעלה מזה – המפגש עם דבר ה'. הדיון הזה הוא גם קריאה לדיון בשאלת הזהות שלנו. בסופו של דבר נדע לבנות ממנו את הקומה הרוחנית החדשה, זו שיש בה כוח לעמוד אל מול כל אתגרי הקיום.
***
הכותב הוא מחבר הספר 'להגיד לאדם ישרו - אנושיות כמבוא לתורה', יו"ר המכון לאסטרטגיה חינוכית יהודית ויו"ר משותף בפורום אחריות יהודית