בימים הקרובים ולאחר 15 שנות דיונים יכריע בג"ץ האם להכיר בגיורים שאינם אורתודוקסיים לצורך חוק השבות וקבלת אזרחות ישראלית. מדובר בפסיקה שעומדת לרמוס, פעם נוספת, את מעמד הגיור ההלכתי בישראל. אלא שהפעם הבעיה איננה רק בג"ץ.
אתחיל עם קצת רקע: לאחר קום המדינה נפקד מקומו של הגיור מחוקי ישראל. מקובל היה שנושא הגיור נמצא בתחום סמכותה של הרבנות הראשית לישראל, אבל הפעילות מעולם לא הוסדרה בחוק. תחת בתי הדין המיוחדים לגיור אשר ייסד הרב שלמה גורן זצ"ל התגיירו בישראל עד שנות ה־90 כעשרת אלפים איש, מרביתם בני משפחה לא־יהודים שעלו לישראל. הקפיצה הדרמטית במספר המתגיירים התרחשה בראשית שנות ה־90, בעקבות הגידול במספר העולים שאינם יהודים.
בשנים האחרונות נעשה העניין מורכב יותר: רבבות עולים שאינם יהודים והילודה הטבעית בישראל הגדילו מאוד את אוכלוסיית הלא־יהודים ודרשו מכולנו לחשב מסלול מחדש. נוסף על כך, דו"ח חמור של מבקר המדינה חשף כי החלטות הממשלה שהיו אמורות להגדיל את מספר המתגיירים וליצור תנאי גיור נוחים – נכשלו: חלה ירידה במספר המתגיירים, מספר חסרי הדת בישראל נמצא בעלייה מתמדת, רבע מהמתגיירים בממוצע נשרו באחד משלבי הגיור והחלטת הממשלה מ־2008 שנושא הגיור יטופל באמצעות ועדת שרים לא יושמה מעולם. וזו רק טעימה.
המצב השורר בישראל כיום חסר תקדים: לקראת סוף שנת 2020, קרוב לחצי מיליון מאזרחי המדינה אינם יהודים על פי ההלכה. מדינת היהודים אינה יכולה להתעלם מהמציאות הדמוגרפית הזאת. דבריי מכוונים כמובן רק לאלה שרוצים להתגייר, ונתקלים בקשיים רבים מצד המערכת.
בהיעדר חוק המסדיר את נושא הגיור ונוכח החלל החקיקתי, נאלץ בית המשפט הגבוה לצדק לא פעם לצקת תוכן משלו לסוגיית הגיור, כפי שעתיד להתרחש לצערנו שוב בקרוב. בעבר גיורים שאינם אורתודוקסיים כבר הוכרו לצורכי רישום כיהודי דרך בתי המשפט, ולמעשה גם חוק השבות קובע כי למדינת ישראל זכאי לעלות כל יהודי. אולם המושג "יהודי" לא הוגדר מעולם על ידי הכנסת. אל הוואקום הזה נכנס שוב ושוב בג"ץ ומכניס את הפרשנות שלו.
אין חולק כי סוגיית הגיור היא מהמורכבות והרגישות שידעה ישראל, אך ההחלטה שלא לגעת בתפוח האדמה הלוהט הזה עלולה לעלות לנו במחיר כואב. המצדדים בסטטוס־קוו הנוכחי טוענים כי זו הדרך לשמור על אחדות העם, אך אין לי אלא לקבוע בכאב כי השארת המצב הקיים על כנו היא פירוק העם, שכן אם תפוקת מערך הגיור תוקפא או תימשך כפי שהיא כיום, הנתונים הללו רק ילכו ויחריפו.
בשנת 2018, וכחלק מפשרה של ראש הממשלה נתניהו, הוטל על שר המשפטים לשעבר משה ניסים לגבש מתווה חקיקה מקיף ורציני, הידוע בשם דו"ח ניסים. הדו"ח סוקר באופן מקיף את סוגיית הגיור ומציע פתרונות לכלל הבעיות במערך הגיור של מדינת ישראל. לאחר הגשת הדו"ח העלו כמה רבנים הסתייגויות, כאשר ההסתייגות החשובה מכולן הייתה שראש רשות הגיור ימונה בהתייעצות עם הרב הראשי לישראל. מובן שדבר זה, שהרב הראשי לישראל ימודר מתחום שהוא באופן מובהק שלו, אינו סביר.
שני זקני רבני הציונות הדתית, הרב חיים דרוקמן (שהיה ראש מערך הגיור של מדינת ישראל) והרב יעקב אריאל, כתבו בסופו: "אנו מודיעים בזה כי המסקנות וההמלצות של משה נסים בדו"ח שלו על נושא הגיור בישראל מקובלות עלינו. לדעתנו זו הדרך הנכונה לעת הזאת להסדרת נושא הגיור בישראל, המשקפת אחדות ישראל אמיתית. הגיור בישראל היום הוא אתגר לאומי מן המעלה הראשונה. לפיכך, אנו קוראים לממשלה ולכנסת לאמץ בהקדם את הדו"ח ואת הצעת החוק הנלווית אליו כמקשה אחת". בעקבות הסתייגות זו תוקן דו"ח נסים, ולפיו ראש רשות הגיור ימונה בהסכמת הרב הראשי לישראל ונשיא בית הדין הגדול, כך שלמעשה המינוי יהיה מינוי של הרב הראשי.
מדינת ישראל צריכה חזון לאתגר הגיור - מדינת ישראל זקוקה לחוק גיור רציני. לכן, בימים האחרונים חזרתי ובדקתי את הנושא עם שניים מגדולי הדור, הרב חיים דרוקמן והרב אריה שטרן. שניהם עדיין סבורים כי לגיור בישראל דרוש פתרון רציני בדמות חוק נסים לאחר שתוקן, שכן כל פתרון אחר יוביל אותנו לבעיות ישנות ולצרות חדשות.
הפעם בג"ץ איננו האשם היחיד. ממשלת ישראל מעדיפה לטמון את הראש בחול ולא לאתגר את עצמה בנושא אקוטי זה. הגיע הזמן להרים את הכפפה ולטפל בנושא ביסודיות.
הכותב הוא חבר כנסת מטעם סיעת 'ימינה'