ויבוא עד חברון

השנה לא יתאספו המונים סביב מערת המכפלה בשבת חיי שרה, אבל הפסוקים שייקראו בכל העולם יעוררו אותנו ללכת בדרכי אברהם וכלב

הרב חננאל אתרוג , כ"ה בחשון תשפ"א

הרב חננאל אתרוג
הרב חננאל אתרוג
צילום: ערוץ 7

השנה, עקב המאבק בקורונה, לא נזכה לאלפי המבקרים הפוקדים את חברון מדי שבת בפרשת חיי שרה. השנה נסתפק בלשוב ולקרוא את הפסוקים המתארים עד כמה חשוב היה לאברהם לרכוש את מערת המכפלה. עפרון החיתי מרוצה מעסקה מוצלחת שבה ניצל בציניות את אבלו ובדידותו של אברהם. אבל אברהם אבינו לא מתייחס לעפרון - הוא בנצח. הוא עסוק ביצירת ריבונות על מערת המכפלה. אברהם רוקם את הקשר החי בין זרעו אחריו ובין השדה והמערה אשר בו לאחוזת עולם. וכדאי להקשיב לפסוקים העתיקים בנחת כי האמת שלהם חדשה ורלוונטית.

החיים עצמם

בשנים האחרונות נראה כאילו מאבקי הרוח הישנים בין ימין לשמאל נדחקו הצידה ומלחמת התרבות שניטשת היום היא על עצם השאלה אם בכלל יש זהות שורשית או רק מבנים תרבותיים ושכליים שנכפו עלינו. האם יש מציאות אמיתית שאנו מבקשים לזהות ולהכיר או שהכול שדות אלקטרו־מגנטיים חסרי משמעות והמשקפיים המעוותים שלנו הם שממציאים להם משמעות.

כשאנו מאמינים ב"בראשית ברא אלוקים" אנו ממילא גם מאמינים שהעולם אינו תוצר של תנודה קוואנטית מקרית. יש בורא לבריאה והיא בעלת משמעות ומגמה. האמון בנשמה פירושו שהמציאות הגשמית אינה קיימת כשלעצמה אלא היא ביטוי וגילוי של מהויות. במלחמה הזאת יש תפקיד לבירור והעמקה, לחינוך ולהסברה, אך יותר מכול השאלה היא שאלת חיים. ההתמקדות היא פחות בשאלה אם יש אלוקים, אלא אם יש אלוקים בקרבי.

הדיון הפילוסופי מעניין מאוד, אך מעניינת וחשובה לאין ערוך היא המשמעות הקיומית של השאלה. קל מאוד להאמין שה' יתברך ברא את השמיים, אך הקב"ה ביקש "שתהיה לו דירה בתחתונים". בשמי מרום קל ופשוט לקדש את שמו, אך ישראל לא מסתפקים בכך ומכריזים שנקדש את שמו גם בעולם לא פחות מ"כשם שמקדישים אותו בשמי מרום". קידוש שמו בעולם הוא הדרישה שהקודש ינהל ויוביל גם את החיים בפועל - בעיקר את הרגעים הקטנים. הבירורים המעמיקים, השיעורים המעניינים והמאמרים המנומקים חשובים מאוד, אך חשובה מכול היא שאלת עצם החיים. ומכאן נבין את כוחה של חברון ואת תפקידה.

המאבק הרוחני לא נשאר במגדל השן, הוא מחפש דרכים לחדור ללבבות. ואם לא נשים לב אנו עלולים לשרת מבלי משים מגמות שמנסות לפגוע בכל היקר והקדוש. המרגלים ששלח משה לתור את הארץ היו אנשים רציניים, "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה". השאלה הגדולה שאיתה הם התמודדו היא בדיוק שאלת היחס בין הנשמה לגוף. יש נשמה למרות הגוף או שיש נשמה לגוף? הגוף הוא דבר שהנשמה יכולה להיאבק בו או שאנו מאמינים ששניהם יכולים להגיע לאחדות?

אפשר לגעת בקודש אם נשארים במדבר, המדבר בממשותו והמדבר כמטאפורה. קל לקדש את שמו במדבר, בתוך חופת ענני הכבוד. אך מה קורה כשנכנסים לתוך סמטאות החיים האמיתיים? כשהעננים מתפזרים מתגלה מציאות שנעה בין קוטב אפור לקוטב מדמם והכנעני מלך ערד משחר לטרף אחר הנחשלים אחריך. בעולם שאינו מוגן על ידי עננים משתוללים מאבקי שליטה וכוח ודחפים יצריים, אכזבות ועלבונות ומעל הכול דאגה קיומית.

האם אפשר לחיות את הקודש גם מחוץ למציאות הדמיונית המוקפת בעננים שמשימים עקוב למישור ורכסים לבקעה? העולם האמיתי חרוץ ומבוקע, ורק שיכור דומה עולם בעיניו למישור. דומה הדבר לדברי התורה היפים הנאמרים בשבע ברכות, אך המבחן הגדול של החיים הוא בין הכיור המלא בכלים לארנונה ובין התנגשות הרצונות שבינה לביני ושחיקת היומיום.

אבנים עם לב אדם

כלב בן יפונה ניגש למשימה בענווה וחשש גדול ממלא את ליבו. הוא לא מזלזל בשאלה והוא זקוק לסעד. לא את עצם האמונה בקיומה של הנשמה מבקש כלב אלא את האמונה בנוכחות שלה כאן איתנו, והוא מבקש לשאוב אותה מחברון: "ויבוא עד חברון - נשטח על קברי אבות שלא יהא ניסת בעצת מרגלים". קשה להבין כיצד אפשר לשאוב אמון ותקווה מהתרפקות על אבנים, אבל זה בדיוק כוחן של אבני המכפלה - לתת כוח גם בלי להסביר. וכל המתהלך ברחובות חברון יודע היטב על מה אני מדבר, על אחת כמה וכמה אם הוא לומד בה תורה ומתפלל. כלב לוקח סיכון רציני כשהוא נפרד מהביחד של חבורת המרגלים והוא מהלך בודד בקרב עם זר. כלב עושה זאת כי אין לו ברירה, הוא לא יוכל לשפוט נכון את החיים בארץ ישראל מבלי להיפגש באופן ממשי עם המקום שבו בחרו האבות והאימהות להיקבר ובעיקר לחיות. כלב משתטח על קברי אבות, כגמול עלי אימו, כמו בן השב הביתה מן הדרך. ואמא שרה ואבא אברהם נוכחים שם באופן ממשי.

המרגלים לוחשים בלי מילים שאידיאלים טובים בשביל לקשט את החיים אבל הם לא באמת. מה שבאמת זה הבשר והדם וההורמונים. הם טוענים: "כי חזק הוא ממנו - כביכול בעל הבית אינו יכול להוציא כליו". הקודש הוא יפה, אבל השאלה היא אם אתה יכול להקים איתו מדינה. מדינה זה כוח ושררה, צבא ומלחמה, דם ואש ותימרות עשן, רגולציה ומונופולים וקשרי הון-שלטון. תורה אפשר ללמוד ולקיים במדבר כי כאן במדבר הכול תלוש. לחיות במדבר זה לא באמת לחיות. כאן הניסים משחררים אותנו מהתביעות של העולם הזה. מה יקרה כשהמציאות תכה בנו ותביעות ההישרדות שלה יזעקו בכל פה? אז מה יקרה לתורה?

כלב רחוק מלזלזל במרגלים. תשובות שכליות יש לו למכביר, אבל מול שאלות החיים הן לא יספיקו. המרגלים מדברים בסימני קריאה, אך כלב לא עסוק בהם אלא בסימני השאלה המבצבצים. והוא מבין שהישועה שלו תבוא מחברון. השבילים שבהם התהלכו האבות והאימהות, השדה והמערה שבתוכה הם נחים את מנוחתם, מספרים לו שהסיפור של עם ישראל הוא לא נרטיב מוסלל, הוא ממשי ואמיתי ממש כמו שהאבנים אמיתיות ובעצם הרבה הרבה יותר. ברגעים הקשים ומול שאלות מטרידות כלב הולך לקברי אבות ואימהות כי הם לא מדברים הרבה, הם פשוט ההוכחה הגדולה שיש נשמה ושהיא בעצם הכול.

האבות והאימהות חיו. הם התחתנו והקימו בתים, התפרנסו, חינכו, נלחמו, הכניסו אורחים והתפללו, וכל מי שראה אותם ידע שנשמה עילאית ומאירה זורחת בהם. משהו בחברון מצליח לשכנע שפסוקי ספר בראשית הן לא אגדה קסומה אלא חיים אמיתיים. אברהם ושרה עשויים מגוף בשר ודם בדיוק כמונו, ולאחר מאה עשרים ושבע מגיע הזמן לקבור אותו. הם האבות והאימהות ואנו הבנים, ויש לנו את הגנים שלהם ונשמה גדולה בדיוק כמוהם.

ספר בראשית עוסק במשפחות, וכשאנו רואים מה צמח מהמשפחות הללו אנו מתמלאים באמון בבית שלנו ומבינים שדווקא ממנו צומחת הזהות. כשאנשי כנסת הגדולה קבעו שתפילת העמידה מתחילה ב"אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב", הם הורו לנו להפליג בעיני רוחנו לרגע קט לחברון. יש בכוחה של חברון לשכנע אותנו שלמרות כל הקושיות אנחנו מעניינים את הקב"ה ובקשתנו חשובה לו. מעמדה כזאת כבר אפשר להתפלל בתום.

המשימה הלאומית שלנו היא לאפשר לנשמה להתגלות ולנהל את החיים. הנשמה לא רק יכולה להסתדר עם הגוף, היא זו שלמענה נברא הגוף והגוף זקוק לה. כשאתה מקשיב בעדינות לצלילי האבות העולים מן הפסוקים ולקולות הבנים ששבו לגבולם, אתה מתמלא באמונה ובאהבה ובוודאות שהאור מנצח.

***

הכותב הוא ראש ישיבת שבי חברון

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)