פיקוח נפש דוחה שבת, שנאמר: "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטיי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'" (ויקרא יח, ה). ודרשו חכמים: "וחי בהם - ולא שימות בהם" (יומא פה, ב), שמצוות התורה ניתנו כדי שיחיו בהן, ולא שימותו על ידי קיומן.
גם במקרה של ספק מחללים שבת. כגון שבניין התמוטט וספק אם יש שם אדם, וגם אם יש שם אדם ספק אם נותר בחיים, מפקחים (מפנים) את הגל מפני הספק (שו"ע שכט, ב-ה). ועל שם פעולה זו נקרא הכלל - "פיקוח נפש דוחה שבת".
גם כאשר מלאכת ההצלה לא הצליחה, יש לכל המשתדלים בה שכר טוב מאת ה'. וכן אם היה צורך להביא תרופה, וכמה אנשים נסעו להביאה ממקומות שונים, למרות שחלקם נסעו בחינם, לכולם יש על כך שכר טוב (מנחות סד, א; שו"ע שכח, טו).
מהי ההגדרה של סכנת נפשות?
כל מחלה שהרופאים רגילים להתייחס אליה כמסוכנת, ואנשים רגילים להזדרז כדי להציל את החולה בה, גם אם רק מיעוט קטן מאוד מת ממנה, הרי היא נחשבת מסוכנת ומחללים עליה את השבת. אחת הדרכים לבחינת מחלה היא לשער מה היו עושים אילו ביום חול באמצע אירוע חשוב, כמו ישיבה חשובה או חתונת קרוב, היה מתפרץ כאב מסוים או מחלה מסוימת. אם ההוראה הרפואית הייתה להפסיק הכול ולהתפנות מיד לבית חולים, כך צריך לעשות ביום שבת. אבל אם ההוראה הרפואית הייתה שאפשר להמתין עד סיום האירוע, אזי סימן שאין זה מצב של סכנת נפשות, ואין מחללים שבת.
חכמים הגדירו מצבים שונים כמסוכנים, כגון: מכה של חלל, היינו כאב גדול או פצע או שטף דם בתוך חלל הגוף; מכה על גב היד או גב הרגל, היינו חתך מסוכן או זיהום; חום גבוה מאוד; נשיכת עקרב או נחש וחולי בעיניים (שו"ע שכח, ג-ט). וכל המקרים הללו, שנקבעו על סמך הניסיון, מוסכמים כעיקרון על רופאי זמננו, אלא שכיום המינוחים שונים. והעיקר להלכה הוא שאם נראה לאנשים שנמצאים שם שהחולה או הפצוע בחשש סכנת חיים, עושים מיד את הנדרש כדי להצילו. אם צריך להזמין רופא - יזמינו רופא, ואם צריך להסיעו לבית חולים - יסיעו אותו לבית חולים.
וכאשר האנשים שנמצאים שם אינם יודעים אם יש חשש סכנה במצבו, שואלים רופא או אחות או חובש שנמצאים במקום או שמתקשרים לרופא (פניני הלכה שבת כז, ב).
אין לשאול רב
המתחסד לשאול רב אם לחלל שבת כדי להציל חולה מסוכן, הרי זה שופך דמים, כי בעוד שהוא שואל מצבו של החולה עלול להחמיר, והתורה ציוותה: "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז). וגם הרב שתלמידיו שואלים זאת מגונה, שהיה צריך ללמד אותם שפיקוח נפש דוחה שבת (ירושלמי יומא פ"ח ה"ה; מ"ב שכח, ו).
אכן מעת לעת אני אומר בשיעורים שאין לגשת אליי בשאלות דחופות, שהואיל ורב אינו רופא או חובש או מפקד, אינו יכול לענות לשאלות דחופות (השאלות הדחופות ביותר הן על הפלות, ובמקרים כאלה יש שהות של כמה ימים כדי לברר את הסוגיה).
על מי מחללים שבת
אומנם אמרו חכמים סברה: "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (יומא פה, ב). אולם למעשה, גם כשברור שהניצול לא ישמור שבת, מצווה לחלל שבת כדי להצילו, כי זו מגמת התורה, להוסיף חיים. לכן מחללים שבת גם על שוטה שפטור מן המצוות, וכן מחללים שבת על הצלת חולה מחוסר הכרה שעומד למות, כדי לקיים אותו עוד שעה אחת (באו"ה שכט, ד, "אלא").
מחללים שבת כדי להציל עובר שברחם אמו, גם כשהוא בן פחות מארבעים יום. וכן מחללים שבת על תינוק שנולד טרם זמנו. ואף שבעבר היה ברור שכל מי שנולד בחודש השמיני להיריון ולא נגמרו שערותיו וציפורניו לא יחיה, ולכן לא חיללו עליו את השבת כדי להצילו, כיום שהרפואה השתכללה ויש אינקובטורים, כל אימת שהרופאים מעריכים שיש סיכוי שהפג יחיה ויעמוד על רגליו מחללים עליו את השבת כדי להצילו (עי' שו"ע של, ז-ח; שש"כ לו, יב, הערה כו).
הצלת שאינו יהודי
מעיקר הדין אסור ליהודי לחלל שבת כדי להציל נוכרי, שכן מותר לחלל שבת רק בשביל מי שנצטווה בעצמו לשמור שבת. אולם למעשה הלכה זו מתקיימת רק כאשר יש שם נוכרי שיכול להציל את חברו. אבל כאשר אין שם נוכרי שיכול להצילו, צריך היהודי לטפל בנוכרי, גם כאשר הדבר כרוך בחילול שבת. שהואיל ואנחנו רוצים שגויים יצילו יהודים, גם אנחנו צריכים להציל אותם. נמצא שהצלת הנוכרי בשבת בכלל פיקוח נפש. וכך על כל נוכרי, אבל על נוכרי צדיק, בבחינת "גר תושב", יש אומרים שגם בלא טענה זו יש לחלל שבת (רמב"ן, מהרי"ץ חיות, הרב רבינוביץ).
האם משתדלים למעט באיסור כדי להציל?
לכאורה יש לנו מקורות סותרים. מצד אחד למדנו שכאשר צריך להביא תאנים לחולה מסוכן יש למעט באיסור (מנחות סד, א; שו"ע או"ח שכח, טז). ומאידך, למדנו שגם כאשר אפשר לבקש מגוי שיעשה את פעולת ההצלה, יהודי יעשה את פעולת ההצלה (יומא פד, ב), מפני שחוששים שאם ייתנו לגוי להציל הגוי יתרשל (תוספות), ואף אם ברור לנו שעתה הגוי לא יתרשל, ייתכן שבעתיד כאשר יצטרכו להציל חולה אחר יחפשו גוי ועד שימצאו החולה ימות (ר"ן).
יש אומרים שיש כאן מחלוקת בין הסוברים ששבת דחויה אצל פיקוח נפש (רשב"א ור"ן), ולדעתם יש לעשות רק מה שנדרש להצלה ולא יותר, ואם אפשר לעשות בשינוי את המלאכה הנדרשת בשביל החולה יש לעשותה בשינוי כדי למעט באיסור, ובין הסוברים ששבת הותרה אצל פיקוח נפש (מהר"ם מרוטנבורג), וממילא לדעתם מותר לעשות כל מה שרגילים לעשות ביום חול בלא שינוי.
הלכה למעשה
אולם נראה שאין בזה מחלוקת. הכלל היסודי הוא שההצלה צריכה להתבצע באופן הטוב והמהיר ביותר, ואם הניסיון לעשות את המלאכות בשינוי עלול לעכב את הטיפול, עדיף לבצע את מלאכת ההצלה כרגיל בלא שינוי. שכן מצד הדין מותר למציל לעשות את המלאכות כדרכן, שפיקוח נפש דוחה שבת. אומנם כאשר ברור שהשינוי לא יגרום לשום פגיעה בהצלה, לכתחילה עדיף לשנות. ולכן טוב שרופאים ואחיות ואנשים שעוסקים בהצלה ילמדו כיצד למעט באיסורי שבת.
התלבטות דומה יש ביחס לטיפולים שרגילים להעניק לחולים מסוכנים בימות החול, שחלקם אינם הכרחיים לצורך הצלת נפשו ממוות. אלא שהואיל והמטפלים אינם יודעים מה נחוץ ומה לא נחוץ, ההוראה היא לטפל בחולה בשבת כדרך שמטפלים בו בחול. אומנם מי שמבין ברפואה ויודע בוודאות שמלאכה מסוימת אינה נצרכת להצלת נפשו של החולה, או שאפשר לדחותה למוצאי שבת, יימנע מלעשותה בשבת (שו"ע שכח, ד). ועושים בשבת טיפולים שנועדו להפגת כאבים, גם כשידוע שאינם מועילים לריפוי המחלה, מפני שעל ידי הפגת הכאבים יהיה לחולה יותר כוח להתגבר על מחלתו (פניני הלכה שבת כז, ד-ה).
נוסעים לבית החולים הקרוב
שאלה: מה הדין כאשר ישנם שני בתי חולים, קרוב ורחוק, והחולה או היולדת מבקשים לנסוע בשבת אל בית החולים הרחוק, מפני ששמעו שהוא טוב יותר, או כדי שיהיה נוח יותר לקרובי המשפחה לבקר אותם לאחר הלידה?
תשובה: צריך לנסוע לבית החולים הקרוב, כי רק לצורך הצלת חיים מותר לחלל את השבת, וכל נסיעה מעבר לכך הרי היא חילול שבת. ואף שיש הבדלים בין בתי החולים, לגבי טיפולים שגרתיים כמו פציעות, מחלות רגילות ולידות, אין ביניהם הפרש שנוגע לסיכון נפשות, ועל כן צריך לנסוע אל בית החולים הקרוב (פניני הלכה שבת כז, ז).
במקרים מסובכים אפשר לנסוע לבית חולים רחוק
אומנם כאשר מדובר במקרה מסובך שעל פי השיקול הרפואי יש עדיפות לבית החולים הרחוק, כגון שנודע שהוא מתמחה יותר בטיפול במחלה זו, מותר להאריך את הנסיעה כדי להגיע אליו.
וכן יולדת שנמצאת בסיכון מיוחד וכבר נקבעה המדיניות לטיפול בה בבית החולים המרוחק, מותר להאריך את הנסיעה כדי להגיע אליו. והכול לפי ההדרכה הרפואית המקובלת, שככל שמדובר במקרה מורכב וקשה יותר, כך מותר להאריך יותר את הדרך, אבל כאשר מדובר ביתרון רפואי קל אפשר להאריך את הדרך רק במעט. וכשם שביום חול אין מדריכים את החולים והיולדות שמתגוררים בצפון הארץ או בדרומה לנסוע בכל מצב של סיבוך קל לבית החולים הטוב ביותר שנמצא במרכז, כך גם בשבת אין היתר להאריך את הנסיעה אליהם, כי זו הארכה שמעבר לשיקול הרפואי המקובל (פניני הלכה שבת כז, ז).
האם מותר להאריך במעט כדי לרצות את החולה?
כאשר מבחינה רפואית אין סיבה להעדיף את בית החולים הרחוק, אולם זה רצונו של החולה, נראה שכל זמן שמדובר בתוספת מעטה של נסיעה מותר להאריך מעט כדי לרצות את החולה (פניני הלכה שבת כז, 7).
חזרה מבית החולים
אם התברר שלא נשקפת לחולה סכנה ושחררו אותו מבית החולים, אסור לחולה ולמלוויו לחזור לביתם תוך חילול שבת. ורק בשעת הצורך, כשהחולה נזקק למנוחה, מותר להחזיר אותו לביתו על ידי נהג גוי, אבל למלווה שלו אסור להצטרף לנסיעה זו. ואם החולה זקוק למלווה שיסייע לו, מותר גם למלווה להצטרף לנסיעה (פניני הלכה שבת כז, ט).
לשאלות הלכתיות: [email protected]