על הגאולה ועל התמורה

פעילי עמותת 'הרחיבי מקום אהלך' חושפים את הרגעים הדרמטיים מאחורי הקלעים של גאולת הבתים בחברון, ומסמנים את היעד הבא

חגית רוזנבאום , כ"ה בחשון תשפ"א

"כל בניין כזה הוא שכונה יהודית נוספת שמשנה את המציאות בחברון". בית רחל ולאה
"כל בניין כזה הוא שכונה יהודית נוספת שמשנה את המציאות בחברון". בית רחל ולאה
צילום: עמותת 'הרחיבי מקום אהלך'

איש הקשר של עמותת 'הרחיבי' הריח משהו חשוד. הוא הגיע למפגש עם יוסוף זעתרי, תושב חברון שמכר לאנשי העמותה בניין סמוך לשדה המכפלה. זעתרי אמור היה לעזוב מיד את חברון ולצאת לאיטליה, להתחיל חיים חדשים הרחק מאימי הרשות הפלשתינית, שהייתה מאשימה אותו מיד בבגידה שדינה מוות. המפעיל ביקש להעניק לו כרטיס טיסה וציוד בסיסי ליציאה לדרך, אבל זעתרי השמיע לפתע קולות חדשים: הוא לא רוצה לעזוב את חברון עכשיו, הבת שלו צריכה להתחתן, הבן צריך לסיים בגרויות. המפעיל מתחיל לחשוד שכל עסקת הרכישה המורכבת, שנרקמה שנים ארוכות, עתידה לרדת לטמיון. הוא מתקשר לאנשיו בחברון ואומר להם: "תארגנו כניסה". עוד באותו ערב מתגייסות משפחות מקריית ארבע, ויממה אחר כך המשימה הושלמה – בית לאה ובית רחל בחברון נגאלו ושבו לידיים יהודיות.

התסריט הזה, שנשמע כמו סצנה מסרט אקשן הוליוודי, הוא חלק משגרת עשייה רבת שנים שמנהלת עמותת 'הרחיבי מקום אהלך', הפועלת לגאולה ולרכישה של בתים בחברון ואכלוסם ביהודים. השבת, פרשת חיי שרה, שכונות חברון היהודיות יהיו ריקות מעשרות אלפי האורחים שגודשים אותן בכל שנה בשבת שהפכה כבר למותג. מגבלות הקורונה אף הביאו לסגירת מערת המכפלה בשבת הקרובה. אולם מעשה רכישת חלקת הקרקע בחברון, שעומד במרכזה של השבת הזאת, לא נעצר. בימים אלו מקיימת העמותה, שעל מקימיה נמנים בני הדור השני למשפחת לוינגר, מבצע התרמה שנועד לממש פרויקט שאפתני שינציח את אותה רכישה של אברהם אבינו. עד היום גאלה העמותה את בית השלום, על הציר שבין קריית ארבע לחברון, ואת בית המכפלה, בית רחל ובית לאה שנמצאים בעוטף מערת המכפלה. כעת מתכוונים בעמותה לגאול מבנים נוספים באופן שסביב שדה המכפלה, שאותו קנה אברהם אבינו בכסף מלא, תיווצר טבעת של התיישבות יהודית.

לשמור על חיי המוכרים

לאחר הקרב בסמטת הגיבורים בחברון בשנת תשס"ג, שבו נהרגו 12 חיילים ומפקד החטמ"ר אל"מ דרור וינברג, נרכש בחברון מבנה גדול ומרשים, בית השלום. מרים פליישמן, פעילת 'הרחיבי' ותושבת בית השלום, נזכרת בעסקה המורכבת והיקרה, שלמרבה האכזבה למרות כשרותה נתקלה באטימות של הממסד הישראלי. "הוצאות המשפט שהיו לנו כדי להוכיח את כשרות הרכישה בבית המשפט הישראלי עמדו על 800 אלף דולר - פי שניים מהסכום ששילמנו על כל הבית". אבל לאנשי 'הרחיבי' יש סבלנות ואורך נשימה, ואחרי שש שנים של מאבקים בבתי משפט, כיום המבנה מצוי בשיאו של תהליך שיפוץ ומכירת 15 דירות לקונים יהודים. שיפוץ הקומה העליונה, מדווחת פליישמן, כבר מסתיים וחמש משפחות ייכנסו להתגורר בדירות החדשות. שיפוץ של שתי קומות נוספות עדיין נמשך.

לאחר הרכישה הוחלט להקים באופן מסודר את העמותה, שתעסוק בקביעות בגאולת בתים בחברון והרחבת ההתיישבות היהודית בעיר. את הפעילות מוביל מבחינה רוחנית הרב עוזי שרבף, חתנו של הרב לוינגר. לרגל התאריך המיוחד חושפים אנשי 'הרחיבי' לראשונה את שיטות הפעולה המקצועיות והמורכבות שרקמו לצורך המשימה הכמעט בלתי אפשרית של קניית בית מערבי בחברון, וגם את דרך החתחתים שנדרשים כיום יהודים לעבור לא רק כדי לרכוש בית מערבי בכסף מלא, אלא גם כדי להצליח לממש את העסקה מול השלטון הישראלי, שנלחם בכל האמצעים כדי לעצור את גלגלי עגלת ההתיישבות.

"הסיפור שאני מספרת הוא רק רבע מהסיפור האמיתי", מבהירה פליישמן, "יש הרבה דברים שאי אפשר לספר, כדי שנוכל להמשיך בפעילות הזאת בלי לחשוף את שיטות העבודה שלנו". אבל גם מהמעט שהיא כן יכולה לספק, אי אפשר שלא להתרשם. פליישמן מנועה מלנקוב בתאריכים, אך יכולה לומר שכל פרק בעסקה שכזאת, מאיתור המוכר דרך ביצוע הרכישה ועד למימוש – כניסת יהודים לבית, אורך כמה שנים. "גם כי כל צעד בעסקה כזאת הוא מסוכן ואנחנו רוצים להיות זהירים, וגם כי יש לנו עיקרון לשמור על חייו של המוכר הערבי. אנחנו רוצים לגרום לערביי חברון להבין שכדאי להם למכור לנו את הבתים – הם גם ירוויחו המון כסף, ואצלם כסף זה הכול, וגם יהיה להם טוב כי אנחנו שומרים עליהם ועוזרים להם להתחיל בחיים חדשים, הרחק מאיומי הרשות".

“הכסף יענה את הכול"

בית רחל ובית לאה היו שני בניינים הממוקמים סמוך לשדה המכפלה, בבעלותו של יוסוף זעתרי, כאמור תושב חברון. אנשי העמותה איתרו אותו בעזרת אמצעי המודיעין שהם מפעילים, וגילו שהוא נקלע לחובות, מה שאמור להפוך אותו ליעד מתאים למכירה. חבר מציע לו למכור את נכסיו, לברוח מהנושים בחברון ולהתחיל בחיים חדשים. זעתרי פונה לעמותה באמצעות איש קשר דובר ערבית, ומבקש להתחיל בעסקה. "צריך להבין שערבים מרמים ומשקרים כל הזמן בעסקאות כאלה. לכן כל רכישה כזאת היא עסקה מאוד מורכבת ואנחנו צריכים כל הזמן לאמת את הנתונים, לוודא שהמכירה כשרה ושכל המסמכים שהוא מציג אותנטיים", מסבירה פליישמן.

כתב היד של זעתרי מועבר לבחינה של גרפולוג, איש משרד הביטחון לשעבר. הלה בוחן את הכתב וקובע כי זעתרי אמין, כלומר הנכס אכן בבעלותו. כמו כן קובע הגרפולוג כי הוא אדם שיעמוד בלחצים שיופעלו עליו מהרשות הפלשתינית שלא למכור, והוא מאשר להמשיך מולו בעסקה. "אבל", מעיר הגרפולוג, "מדובר באדם תחמן ורודף בצע. הכסף יענה אצלו הכול". העסקה מתקדמת, והניירות שמביא זעתרי עוברים לבחינת עורך דין, ששוב בודק ומאשר את תקינותם.

הרוכשים מבקשים להתקדם, אולם מצבו הפיזי של הבית ירוד והוא אינו ראוי למגורים. "מדובר במבנים בני 400-300 שנה", מספרת פליישמן, "אין שירותים, אין תשתיות. רצינו שהוא יבצע שיפוץ לפני שנממש את הרכישה. בנוסף לכך, רצינו שהוא יהיה זה שיבצע בעבורנו את השיפוץ כי זו תהיה חזקה לכך שהוא אכן מוכר לנו את הבית". בעמותה נוקטים בכל דרך אפשרית כדי למנוע מהמוכר להתכחש בסוף התהליך למכירה, ולכן הם גם מבקשים ממנו ייפוי כוח בלתי חוזר לפני שהתשלום כולו מועבר אליו.

בשלב זה מתברר כי בתוך אחד הבניינים מתגוררת משפחה ערבית. אנשי העמותה היו צריכים למצוא דרך לסלק אותה מהמקום, בלי לעורר את חשדה של הרשות כי יהודים עומדים להיכנס לבית. השיפוץ היווה כיסוי גם לבעיה הזאת: "יוסוף מכר סיפור כיסוי שהוא משפץ את הבית כי הוא רוצה להפוך אותו לבית מלון. יש המון נוצרים וגויים שבאים לתיירות במערת המכפלה, והמיקום הזה מאוד מתאים לבית מלון בשבילם". המשפחה יוצאת, לא לפני ששכר דירה לשנה משולם בעבורם בידי אנשי העמותה, דרך זעתרי. זעתרי מתחיל בשיפוץ ומציג לרוכשים תמונות מתוך הבניין עם התקדמות העבודה. "אנחנו בכלל לא ידענו איך הנכס הזה נראה מבפנים, למעט התמונות שביקשנו שיראה לנו". מעטה החשאיות נשמר היטב, עד כדי כך שאנשי היישוב היהודי בחברון עצמם לא ידעו שזעתרי משפץ את הבניין לקראת כניסת יהודים לתוכו.

באחד הימים אנשי העמותה מגיעים לאזור הבית, ומגלים לחרדתם אור דולק: המשפחה שהתגוררה בו חזרה. "הזעקנו את יוסוף ואמרנו לו שמישהו נמצא בבית. בהתחלה הוא אמר שלא, אבל אחר כך אמר שהמשפחה שם מארחת את החמולה לרמדאן. אמרנו שלא בא בחשבון ואנחנו מבטלים הכול. אמרנו לו שהוא לא יראה שקל עד שיוציא משם את בני המשפחה, אבל הוא לא מצליח. הבנו שהרשות הפלשתינית כבר מרחרחת שם, ושהמשפחה נשלחה כדי לוודא שיהודים לא ייכנסו. זעתרי נעצר ונחקר על ידי הרשות. במשך כמה לילות לא הצלחנו לישון, היינו בחרדה שהכול נופל, שסכומי הכסף העצומים שקיבלנו מתורמים יקרים והשקענו ברכישה יורדים לטמיון".

נחש מחייה

אבל יום אחד התרחש נס. האישה שהתגוררה בבית מתקשרת לזעתרי בזעקות בהלה: היא גילתה נחש בבית והיא אחוזת היסטריה. בני המשפחה עזבו את הבית מפוחדים, ואנשי העמותה הבינו שזה חלון ההזדמנויות האחרון לפעול למימוש הרכישה. "הבנו שאנחנו בסכנה גדולה. למחרת קראנו ליוסוף באמצעות המפעיל. אמרנו לו שהכול נגמר, המשפחה בחוץ ואנחנו רוצים להיכנס. נתנו לו כרטיסי טיסה לאיטליה, שם ידענו שיש לו אח בכור. אמרנו לו שיטוס לשם, יכין לעצמו בית ומקום להביא אליו את המשפחה. שיבנה לעצמו חיים חדשים מחוץ לחברון כדי שלא יסתכן". כפי שסופר בראשית הטור, בנקודה הזאת זעתרי מתחיל לשנות כיוון, והמפעיל מורה לאנשי העמותה לפעול.

אנשי 'הרחיבי' ויתרו על סיום השיפוץ בידי זעתרי, והחליטו להשלים את העסקה רגע לפני שיפילו אותה הרשות הפלשתינית וזעתרי גם יחד. "לא רצינו לאבד את הבית, הבאנו בחורים שהמשיכו קצת את השיפוץ. באותו ערב עברנו מדלת לדלת אצל משפחות בקריית ארבע־חברון. אמרנו להם לארוז בגדים ומצרכים בסיסיים לילדים כי הם עומדים להיכנס לפני שבת לבניין חדש בחברון, שאין בו חשמל ואין חימום. פנינו גם לראש ישיבת ניר בקריית ארבע, הרב נעם ולדמן, שבא עם משפחתו והביא איתו את הבחורים. אף אחד לא ידע על שום דבר מראש, אבל ההתגייסות של כל מי שפנינו אליו מהרגע להרגע הייתה מדהימה. למחרת חיכה למשפחות אוטובוס שלקח אותן לבית רחל ובית לאה".

את רגעי הכניסה לבניינים שנגאלו, לפני ארבע וחצי שנים, מתארת פליישמן שוב ושוב כ"התרגשות מטורפת" שגם חיילי צה"ל ששהו במקום היו שותפים לה. "תוך כדי, ערבים זרקו אבנים בחצר האחורית, אבל זה לא הפריע לרוממות הרוח שהייתה". אבל השמחה הייתה קצרת מועד. שר הביטחון דאז, בוגי יעלון, הורה לפנות מיידית את הבתים. "הזכרנו לבוגי איך כשאהוד ברק פינה אותנו מבית המכפלה, הוא עצמו אמר שאם היה שר ביטחון לא היה עושה את זה. אמרנו לו שעכשיו הגיע הזמן לקיים. זה כמובן לא עזר". היהודים פונו והבית ננעל. אנשי העמותה התנחמו בכך שחיילי צה"ל שומרים על הבית, כך שלפחות ערבים לא יוכלו גם הם להיכנס ולהשתלט עליו.

עדיף להיות סוחרים גרועים מפושעים

הפרשייה עדיין ממשיכה להסתעף, והיריעה קצרה. בסיכומו של דבר, אחרי עוד דרך פתלתלה עם זעתרי, שבחר להסגיר את עצמו לרשות, ואחרי מאבק מול המשטרה והפרקליטות שביקשו להילחם במימוש העסקה, התקבל לבסוף האישור המיוחל. בערב פסח לפני שנתיים חזרו המשפחות לבית רחל ולאה. כיום מתגוררות בבית רחל שלוש משפחות, ובבית לאה משפחה נוספת. שני המבנים נמצאים בתהליך שיפוץ, שיאפשר לקלוט לתוכם תשע משפחות.

הסיפור הזה מעניק פרופורציות חדשות לאתגר שבהפיכתה של חברון ליהודית, וכעת מספרים בעמותה כי ישנו חלון זמנים צר מאוד לרכישת מבנה נוסף. "היה אז מבנה שלישי שרצינו לרכוש, יחד עם בית רחל ולאה, ולא הצלחנו רק כי לא היה לנו את כל הסכום ברגע שבו התאפשרה המכירה", מסבירה פליישמן. "אם מחמיצים שם את הרגע, הבית נשרף – כלומר הרשות הפלשתינית שמה עליו עין ואנחנו כבר לא יכולים לרכוש. עד היום אנחנו אוכלים את הלב שלא הספקנו לקנות אותו". לכן חשוב לעמותה לגייס כעת את הסכום לרכישת הבניין הנוסף באופן מיידי, בטרם יאחרו את מועד.

ברוח הדברים הללו מזכיר שלמה לוינגר, איש העמותה, כי גם מנהיגי הציונות שפעלו לגאולת קרקעות בארץ ישראל, הבינו שברכישה מערבים הזמן הוא הגורם הקריטי ביותר. לוינגר מצטט את מנחם אוסישקין, לשעבר יו"ר הקרן הקיימת לישראל וגדול גואלי עמק יזרעאל: "האדמה אכן יקרה, אך בארץ ישראל הזמן יקר עוד יותר. אם הברירה היא לקנות היום ביוקר או מחר בזול, אחליט (לקנות) היום. ואולי תגידו שאוסישקין ורופין הם סוחרים גרועים, אך אם היינו מחמיצים את השעה, לעולם הייתם רואים בנו פושעים". ועוד אמר אוסישקין: "אל תאמר מחר נגאל, שמא נאחר".

פליישמן מסכמת ואומרת כי כל בניין כזה הוא משנה מציאות בחברון: "כל בית זו שכונה חדשה. זה הופך את הרחוב כולו ליהודי. חברון של היום, עם בית השלום, בית המכפלה, בית רחל ובית לאה, שהם מחוץ לשכונות הקיימות, זו מהפכה. מציאות אחרת לגמרי. רכישת בית חדש היא הקמת שכונה חדשה בחברון".

לתגובות: Hagitr72@gmail.com