'מומחים' ללא גבולות

ארה"ב מורכבת מ-50 מדינות עם יותר מ-300 מיליון בני אדם. אפילו הפרשנים המובילים היו קצת מסוייגים לפני שיצאו בהצהרות נחרצות.

מנחם הורוביץ , כ"ז בחשון תשפ"א

מנחם הורוביץ
מנחם הורוביץ
צילום: Moshe Shai/FLASH90

הרבה לפני עידן האינטרנט והרשתות החברתיות ישראל, כבר היתה מדינה מיוחדת שבה כולם היו מומחים לכל דבר.

זה כמובן התגבר בשנים האחרונות, כשהביטחון העצמי וחוסר הספקות, פגש אפשרות לשלוף כל מיני נתונים, קשורים ולא קשורים. מתוכניות מבצעיות לכיבוש עזה ועד לדגם הטלפון הרצוי, מהמקום שבו מגישים את החומוס הכי טוב ועד להרכב נבחרת ישראל – כמעט כל מי שתפגשו ברחוב יוכל לחסוך לכם מחקר והתעמקות, כי במקרה יש לו את כל התשובות.

גם בתקופת הקורונה גילינו שעם כל הכבוד לרופאים וחוקרים מלומדים, אף אחד לא יספר לנו איך מתנהג נגיף ומה מותר ואסור לעשות.

מה שבכל זאת קצת הפתיע אותי בשבועות האחרונים הוא, שהמומחיות הזו חוצה בקלות את גבולות הארץ, אפילו את האוקיינוס: מי שקצת עקב אחרי אקטואליה, יכול היה לטעות ולחשוב שהבחירות בארה"ב הן מעין שלוחה של הוויכוח הפוליטי בישראל, ושכנראה הפרשנים של CNN, פוקס ניוז ושאר הרשתות, צריכים להקשיב למומחים האמיתיים לפוליטיקה האמריקאית, שנמצאים בכלל במזרח התיכון.

אני דווקא לא מתכוון כאן לעורכי חדשות החוץ או הכתבים והשליחים המיוחדים לוושינגטון, שניסו להביא תמונת מצב מהמדינה העצומה הזו, אלא דווקא לאינספור אנשים אחרים, לעיתים מומחים בעניינים שונים, ולעתים סתם טוקבקיסטים או צייצנים, שהסבירו לכל מי שרצה לשמוע (וגם לאלו שלא), מה בדיוק מתרחש במרחק כמה אלפי קילומטרים מכאן.

הם ידעו לספר על דפוסי הצבעה חריגים במחוזות עלומים בפנסילבניה, ולנתח מגמות בקרב צעירים היספנים בני 20-28 עם ובלי תואר אקדמי בפרברים של מיאמי. הם 'הרגישו את השטח' מצד אחד, וידעו לדקלם את ממוצע הסקרים מצד שני. הם שלפו טיעונים משפטיים סבוכים מההיסטוריה האמריקאית והפיצו תאוריות מוזרות; ובעיקר – הם היו כל כך משוכנעים שהאמת בכיס הקטן שלהם, שאם רק תקשיבו להם תוכלו להבין את 'אמריקה האמיתית'.

ממש לא 'יום כיפור'

האמת – לפעמים הייתי קצת נבוך, כשנתקלתי בדיונים האלו. בואו נזכור שארה"ב מורכבת מחמישים מדינות שלכל אחת מהן מערכת חוקים שונים, שיש בה יותר משלוש מאות מיליון בני אדם, שהיא משתרעת בין שני אוקיאנוסים ויש לה מאתיים וחמישים שנות היסטוריה פוליטית.

אפילו הפרשנים הפוליטיים של הרשתות המובילות באמריקה היו קצת מסוייגים לפני שיצאו בהצהרות נחרצות. אפילו גדולי הסוקרים צירפו אזהרות והסברים לפני שחשפו את הנתונים שלהם. אבל זה כמובן לא עניין את ה"מומחים" שלנו.

שלא תבינו אותי לא נכון: מערכת הבחירות בארה"ב היא חשובה ואפילו קריטית גם לחיים שלנו כאן, והתעניינות במה שנעשה שם היא טבעית ומתבקשת. אבל הייתי מצפה לקצת צניעות, מעט זהירות, שמץ של מחשבה שאולי אנחנו לא יודעים הכל. הרי בכל פעם שאנחנו שומעים על סיקור של המצב בישראל, אנחנו אומרים, ובצדק, שמי שלא חי כאן לא יכול להבין עד הסוף מה קורה בארץ הזו. אנחנו כועסים על הכללות ודעות פשטניות, ומספרים לכולם (שוב, בצדק) שהמצב כאן הרבה יותר מורכב ממה שמציגים אותו.

אז איך זה שכשמדובר במערכת פוליטית מסובכת פי כמה, במדינה שבה הצבעה של מאה וארבעים מיליון אזרחים מוכרעת על ידי כמה עשרות אלפים בודדים? פתאום אין ספקות?

שלוש מערכות בחירות בתוך שנה עברנו כאן לא מזמן, ואף אחד לא הצליח לצפות את הטלטלה שעברה המערכת הפוליטית. אז מאיפה מגיעה היומרה הזו להבין מה בדיוק קורה במחוז השלושה עשר של מיין או אצל מגדלי התירס באיווה?

'יום כיפור של הסקרים', מיהרו לומר כאן עם היוודע התוצאות הראשונות. בסוף ראינו שלא ממש 'יום כיפור', יותר בכיוון של ששת הימים עד שהגיעו התוצאות המלאות. ואז התברר שהם טעו, אבל בדרך כלל לא בגדול. לעומת זאת, הסקרים אצלנו בשנה האחרונה היו הרבה יותר מדוייקים, אז אולי בכל זאת יש משהו שאנחנו מבינים בו יותר מהאמריקאים.

המאמר פורסם בשבועון הציונות הדתית "מצב הרוח"