מי רוצה לייבש את מדינת ישראל?!

כל הסימנים מראים שהתנועה הרפורמית הוציאה את עצמה מתוך כרם בית ישראל. האינטרס הרפורמי הוא סכנה למדינתנו האהובה.

הרב בנימין טבדי , כ"ח בחשון תשפ"א

הרב בנימין טבדי
הרב בנימין טבדי
צילום: באדיבות המצולם

לפני כעשרים שנה הוזמנתי לכנס מיוחד של "דתיים-חילוניים". תוך כדי סבב ההכרות הראשון, הסתבר שמתוך עשרת המוזמנים היה גם ראביי רפורמי. הואיל ואני משתדל להיות איש-חביב וסקרן, התפתחה ביננו שיחה, שכמובן עוררה אותי לרגשות ומחשבות שונות.

הבירורים שעשיתי עם עצמי, היכן עובר קו הגבול בין תנועה רוחנית ש"בתוך" הזרמים היהודיים ובין תנועה שמחוצה-להם – עוררו בתוכי תחושה בריאה של לב-נחמץ. כל ההגדרות, החילוקים והפירודים הם בעצמם מריחים משהו "לא יהודי".

נזכרתי אז בדבריה של ברוריה אשת רבי מאיר שחידדה והבהירה את החלוקה בין "חטאים" ל"חוטאים" (ברכות דף י'). בשטף עברו במוחי דבריהם של גדולי הפוסקים, שכתבו לפני מאות שנים באופן ברור, שעלינו להתפלל לחזרתם בתשובה גם של רשעים גדולים, לבל ידח ממנו נידח (יערות דבש דרוש א'). דבריו של הנצי"ב מוולוז'ין שכתב שאין דבר רע ומחריב את האומה כמו פירודים בתוך כלל ישראל ומקבילים בחומרתם לעבודה זרה (שו"ת משיב דבר ח"א סי' מ"ד וח"ב סי' ה') – ממש דקרו את לבבי.

יש כאן מתח קשה לעיכול. בפרט למי שמצוות אהבת ישראל מודגשת אצלו כ"כלל גדול בתורה" – הרי שהעיסוק בגבול המפריד בין זרמים שיש בתוכם יהודים - הוא קשה מאד.

איך נולדה ברכת "למינים ולמלשינים"

הראי"ה קוק זצ"ל מסביר באחת מאגרותיו (אג' תקנ"ה), שדווקא מפני סיבה זו, בשעה שתיקנו את ברכת "למינים ולמלשינים אל תהי תקוה" – לא מצאו מי שיתקנה עד שהגיע שמואל הקטן ותקנה (ברכות כ"ט). זה ש"היה אומר" באופן מורגל וקבוע "בנפול אויבך אל תשמח" (אבות ד, י"ט) – רק הוא "הקטן", ואוהב האדם – ראוי לקבוע ברכה כזו שיש בה ביטויים קשים כלפי הזרמים הנוצרים שיצאו מתוך היהדות.

באגרת זו הראי"ה קוק דייק מלשון הרמב"ם שכדי להכלל בברכת "למינים ולמלשינים" צריך שאותה תנועה או אדם יהיו "חס וחלילה שונא את ישראל, ודורש רעה להם בפועל ובצפיית-הלב".

אכן מי שעוקב אחרי הפעילות של ארגון הרבנים הרפורמים "רבנים למען זכויות אדם" – ימצא כי יש במעשיהם יותר מאשר "ניצנים" לפעילות אנטי-ישראלית. אני ממליץ לעיין בדו"ח שפורסם ע"י מרכז ליב"ה – המפרט חלק ממגמת ההכפשה והדה-לגיטמציה נגד מדינת ישראל ונגד צה"ל שארגון הרבנים הנ"ל שותף מלא בו. להבנתי הקריטריון של "דורש רעה להם בפועל ובצפיית הלב" – מופיע כאן בצורה ברורה ובולטת.

דגל שחור מעל ראש התנועה הרפורמית

אך גם אם נניח שהתנועה הרפורמית בכללותה לא מתעסקת בהכפשת מדינת ישראל והיא עוד לא הוכיחה את עצמה באופן מוחלט כמי ש"בפועל ובצפיית הלב" שונאים את כלל ישראל – מכל-מקום אין ספק שישנן מספר עובדות לא פשוטות בהיסטוריה של תנועה זו, בעבר ובהווה – שמתנוססות כדגל שחור מעל ראשה.

נזכיר את הידוע. התנועה הרפורמית במשך למעלה ממאה שנה הביעה ההתנגדות לרעיון שיבת ציון. לאורך תקופה זו הצפייה לגאולה וקיבוץ גלויות בארץ ישראל נמחקה מסידורי התפילה הרפורמים. בפעולה זו התנועה הרפורמית ניסתה למחוק את הלאומיות היהודית והישראלית. כך גם שינוי שפת התפילה לגרמנית או אנגלית – היו חלק מהמגמה להשכיח את השפה העברית, אפילו מאותו "מקדש מעט" בו עוד היה לה מקום.

מכאן הדרך להיטמעות תרבותית בין הגויים, התבוללות וויתור על רוב-ככל המצוות השמעיות הוא קצר ביותר - וכך אכן הוכיחה ההיסטוריה של התנועה הרפורמית. בחיפוש קל בגוגל ניתן למצוא שרובם המוחץ של הרבאיים הרפורמים מוכנים להשיא זוג המורכב מיהודי וגוי. חלק לא מבוטל מהם עורכים טקסי נישואין כאלה בהשתתפות כומר. נשיא התנועה הרפורמית הנוכחי, הרב ריק גייקובס, התבטא לפני מספר שנים שנישואי תערובת זו "הזדמנות לחבר יותר אנשים". תנועה-כביכול-יהודית שמקבלת את ההתבוללות כחלק מהלו"ז היהודי שלה - עוד כמה עשרות שנים תגווע למוות.

יש לציין שהשאלות הללו לא חדשות. בספר הכוזרי (ד, יג) מבאר ריה"ל שהסיבה לכך שהנצרות אינה "זרם" בתוך היהדות הוא מטעמים אלו עצמם: הנצרות ויתרה על מרכזיותה של ארץ ישראל (הלאומיות) ורוב המצוות השמעיות. זהו השורש לכך שהנצרות פנתה לרעיונות כלל אנושיים של "תיקון עולם", ואיבוד הקשר הייחודי בין ה' לעם ישראל. העקרונות שריה"ל קבע – היו נכונים פעם והם נכונים גם היום.

במילים אחרות, אנחנו לא עסוקים בלהוציא זרם כזה או אחר מה"יהדות", אלא אנחנו מתבוננים איזה זרם הוא "זורם" ו"חי", "נופל וקם", מתעודד ומתפתח – ואיזו תנועה היא בבחינת "יבש המעיין ונקצץ האילן". לא אנחנו קובעים מהם ה"זרמים ביהדות" – אלא ההיסטוריה. אנו רק מצביעים על העובדות.

בין התנועה הרפורמית לתנועה הציונית

לכן, הרעיון להכיר בתנועה הרפורמית כתנועה יהודית הוא משולל מעיקרו ומוכחש מתוכו. אין ברפורמיות שום ערך יהודי אוטנטי. לא העם (התבוללות), לא הארץ (מחיקת ארץ ישראל מהסידור) ולא התורה (ויתור על רובן ככולן של המצוות השמעיות).

בזה שונה היא התנועה הרפורמית מתנועת "הציונות החילונית". הציונות החילונית הרימה על נס את מעמדם של העם והארץ, התמסרה לקיבוץ הגלויות ולהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. בדרכה היא פגעה בערכי התורה ומצוותיה - אך הפגיעה הייתה מחמת חוסר איזון בין ערכים שהם יהודיים וייחודים לנו. לכן הראי"ה קוק ועוד מגדולי הדורות ידעו כיצד לנהוג ב"שמאל דוחה וימין מקרבת", ואף להגביר את הימין על השמאל.

אך התנועה הרפורמית – לא דומה כלל לתנועה הציונית, אדרבה – לאורך שנים רבות היא התנגדה לציונות, וגם כיום היא מדגישה בעיקר ערכים שמאליים וליברליים שהיא קלטה מגויי הארצות.

בהקשר זה אני ממליץ לקרא את מאמרו של פרופ' מיכאל קליין "האני מאמין של היהודי הרפורמי" (אפשר למצוא ברשת, ופורסם כחלק ממאמרי ההגות והעיון באתר התנועה הרפורמית), בו הוא מבאר שהעיקרון המחייב היחיד שעליו יש הסכמה בתנועה הרפורמית הוא "האוטונומיה האישית של האדם". זאת אומרת – אין עקרונות מחייבים! יש פולקלור יהודי – אך אין שום יסוד יהודי מחייב! אפילו האמונה באלוהים – היא איננה דבר מוכרח, וכפי שמובא במאמר שם, שבסידור הרפורמי "שערי תפילה" יש תפילות ללא אזכור אלוהות באופן מכוון. לכן למעט סמנטיקה-חיצונית-פולקלורית המזכירה איכשהו יהדות – ה"תנועה הרפורמית" - אינה "זרם ביהדות".

להכיר במציאות: סכנת התייבשות

כאמור, גדולי ישראל שצוטטו בתחילת המאמר הודיעו ופסקו בשער בת רבים - שאסור לנו להוציא שום זרם יהודי או תנועה יהודית ולגדוע אותם מתוכנו. גם אם יש מחלוקות – עלינו לפתור אותן בבית פנימה. גדיעת תנועות רוחניות – משולים לעבודה זרה.

אך במקביל – עלינו להיות קשובים להכרעת ההיסטוריה. בהמשך לכתות צדוק ובייתוס, האיסיים והנצרות - שהוציאו את עצמן בעצמן מתוכנו - גם התנועה הרפורמית דורכת באותם שבילים. אנחנו לא נקטע ולא נגדע – אך גם לא נכחיש את המוחש, כי כל הסימנים מראים שהתנועה הרפורמית הוציאה את עצמה מתוך כרם בית ישראל.

חיי ה"יהדות" בתנועה-הרפורמית בחו"ל הופכים להיות צחיחים. אין שם מספיק יהודים שיהיו באמת מחוברים לקהילות. המתבוללים שבשבת באים לבית הכנסת הרפורמי וביום ראשון לכנסיה – הולכים ונעלמים. אין לזה ולא יכולה להיות לזה המשכיות.

לכן התנועה הרפורמית נזכרה בעשורים האחרונים במדינת ישראל. היא זקוקה לדם חדש שיזרום בעורקיה וירטיב את היובש המאיים על קיומה. אך האינטרס הרפורמי – הוא סכנה למדינתנו האהובה. אם יכולתי, הייתי מפרסם שלטי חוצות ענקיים עם הכיתוב "מדינת ישראל מתייבשת", כי זו סכנה אמתית, שהתפלת מי-ים לא יכולה לרכך.

זה המקום לציין, למען הסר ספק, ש"ישראל שחטא ישראל הוא" (סנהדרין מ"ג), וגם יהודי רפורמי הוא אחינו ועלינו לקרבו בעבותות האהבה לצור מחצבתו האמתי. כל הדיון והביטויים החריפים הוא על מה שמוגדר "התנועה הרפורמית" ונושאי דגלה.