לפני מספר ימים שוחחתי ארוכות עם אחד ממנהיגי העדה ושאלתי אותו לפשר הנתונים המתארים את ההמשך הירידה בשיעור התלמידים ממוצא אתיופי אשר לומדים בחינוך הממלכתי דתי: בעוד שבשנת 2005 למדו 58.4% מכלל התלמידים ממוצא אתיופי בחינוך הממ״ד, הרי שבשנת 2020 למדו בו 41.1% מהתלמידים ממוצא אתיופי.
אותו אדם, דמות חינוכית ראשונה במעלה, התחבט מה לומר.
מצד אחד, הוא סיפר, שהוא חב הרבה תודה לציונות הדתית שנמצאת בחזית אתגרי הקליטה. מצד שני, הוא אומר בעצב, "יש בה חלקים שרואים אותנו כאח חורג. וכאשר מישהו מרגיש שהוא חורג, הוא מעדיף להיות במקום אחר".
הופתעתי מאוד מדבריו שהרי מבחינתי ומבחינת סובבי בחברה הדתית, יוצאי אתיופיה הם אחים ממש וכלל לא חורגים. בתגובה לדברי, הוא פרט בפני דוגמא אחר דוגמא, והוכיח שכנראה אני חי בבועה.
נדמה לי שבסוגיה זו של יוצאי אתיופיה, קיימים שני מגזרים שונים בציונות הדתית: מגזר אחד היה עסוק השבוע בחג סיגד. הילדים לומדים יחד עם יוצאי אתיופיה. כולם חיים בשכנות. עובדים יחד. וממילא חוגגים כולם באופן טבעי בבית הספר, בסניף בני עקיבא וכמובן ברשתות החברתיות. זו הציונות הדתית בתפארתה המקיימת בכל רגע את "עם ישראל חי".
ויש מגזר שני שזה עבר לו מעל הראש. אין ילדים יוצאי אתיופיה בבית הספר, לא תמצאו אותם גרים בסביבה והכל נראה ממש רחוק. מבחינתם, הסיגד הוא חג חיצוני, כפי שאנחנו שומעים, להבדיל, על "חג ההודיה".
שני המגזרים השונים הללו אינם קשורים לפיצולים הרגילים של הציונות הדתית אלא בעיקר להיבטים גיאוגרפיים - חברתיים. חלק מחיי חייתי במגזר השני, חלק מהם חייתי במגזר הראשון ולא תמיד זה נתון לבחירה.
בסוף, יש במדינת ישראל רק 2% יוצאי אתיופיה וסביר לחלוטין שהשיח יהיה רחוק מאוד עבור חלקים מהמגזר. אפשר לחיות חיים שלמים במגזר השני, זה שכולם בו "נצ'ים" (לבנים), מגן ועד זקנה. במצב שכזה יוצאי אתיופיה הופכים לשקופים וממילא זה לא מעניין היכן הם לומדים, כיצד הם חשים כלפי הממסד הדתי, ומה הפער בין הדתיות שהכירו בביתם, לבין הדתיות בגרסת הכיפות הסרוגות.
מי שגר בגבעת שמואל איננו אשם בכך שאין שם יוצאי אתיופיה ואיני רואה דרך אמיתית לחבר בין אחים, שגרים טכנית באיזורים אחרים. ועדיין, במקומות רבים מידי, היכולת לחבר קיימת ועדיין היא לא נעשית. מרביתנו לא יוודא כיצד רשמה המועצה הדתית את בני הזוג, יוצאי אתיופיה שבאו להרשם לנישואין וכמעט אף אחד מאיתנו לא יפעל למען שינוי היחס המגיע מחלקים ניכרים של המסד הדתי כלפיהם.
שאלת הירידה בשיעור התלמידים ממוצא אתיופי בחמ"ד היא מורכבת ביותר ונובעת ככל הנראה ממרכיבים שונים הכוללים תהליכי חילון טבעיים של אוכלוסייה מהגרת, ותחושות ניכור כלפי חלקים בממסד הדתי על רקע סוגיית גיור לחומרא.
הרב עובדיה יוסף זצ"ל פסק במפורש (יביע אומר, אבה"ע, י"א תשמ"ה) שאין לחשוש לפסולי חיתון ואין צורך בגיור לחומרא, אך לצערנו, רבים בהנהגה הרבנית, כולל ממשיכי דרכו של הרב יוסף, אינם פועלים לפי פסיקתו ובכך יוצרים פגיעה קשה ביותר עבור מי שמסרו את נפשם על מנת להישאר יהודים.
השערות נוספות גורסות כי הדבר נובע מהחלטת משרד החינוך למנוע ריכוז גבוה של תלמידים ממוצא אתיופי באותו בית ספר, דבר אשר הכריח את ההורים לבחור בין בי"ס ממ"ד רחוק לבין בי"ס ממלכתי קרוב. כמו כן, יתכן ובמקומות מסויימים תרמו לכך תהליכי היבדלות על רקע תורני, הגורמים לדחיקה של יוצאי אתיופיה מהחינוך הממלכתי דתי.
לחינוך הממ"ד אשר קלט את העולים יש זכות היסטורית ועשייה נפלאה, אך יחד עם זאת, רבים מבני העדה אינם מרגישים חלק ממשי ואמיתי מהמגזר הדתי לאומי, ועל כך יש לתת את הדעת במלוא ההעמקה והרצינות. כשמדברים על הסטטיסטיקה של הדתל"שיות, אף אחד לא מדבר על חלק ברור ומובחן שעוזב אותנו מרגע לרגע.
זה האתגר שלנו עד הסיגד הבא.
שמואל שטח הוא מנכ"ל תנועת נאמני תורה ועבודה