חובה לשמור על קללות חוה ומעמד האישה?

המחלוקת הוותיקה על היחס הנכון לקללות שספגו אדם וחוה, רלוונטית היום במיוחד

הרב חננאל רוס , א' בכסלו תשפ"א

הרב חננאל רוס
הרב חננאל רוס
צילום: באדיבות המצולם

הקללות שספגו אדם וחוה מלוות אותנו עד היום. חלקן קשות ועומדות כשעת נתינת בגן עדן ואילו כוחן של האחרות דועך ומתעמעם בזכות התפתחויות הטכנולוגיה. היום פחות קשה להפיק מהארץ לחם וגידולים וגם לייסורי הלידה ולפחד מפני המוות האפשרי בה, פוחתים במקרים רבים. בשל כך, המחלוקת הוותיקה על היחס שנכון שיהיה לנו לקללות אלו, רלוונטית במיוחד.

הגמרא אליה הגיעו לומדי הדף היומי (עירובין ק, ב) מונה עשר קללות, בהן התקללה חווה בעקבות חטא עץ הדעת טוב-ורע. לפני שנראה באיזה תחומים הן נוגעות, כדאי לשאול את עצמנו האם אותם עונשים שנקראו בגמרא "קללות" הם דבר שיש לשמור עליו או לנסות להסיר מעלינו. כלומר, האם ה"קללות" הללו הולמות את המצב בעולם שאחרי החטא, או שמא תיקון העולם והתעלותו כרוכים בריכוך הקללות והיפטרות מהן?

ר' יצחק בר אבדימי לומד מדברי הפסוק "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" 7 קללות: דם נידה; דם בתולין; צער גידול בנים; צער העיבור; עצב הלידה; השתוקקות האישה על בעלה בשעה שיוצא לדרך; האשה תובעת בלב ולא יכולה לבטא בקול את תשוקתה ליחסי אישות (בהמשך מובאות עוד קללות, אבל כעת נסתפק באלה).
בתרגום לימינו נוכל לשאול מה צריך להיות למשל היחס שלנו למשככי כאבים בשעת מחזור, לחתונה בגיל שבו ביתוק הבתולין לרוב אינו גורר כאב משמעותי, לאפידורל בלידה, שליחת ילדים למסגרות חינוך, ולאפשרות שאישה תאמר לבעלה שהיא חושקת בו ומעוניינת לקיים יחסי אישות.

שאלה זו הייתה רלוונטית גם בימים עברו, וכבר באותה גמרא מופיעה מחלוקת בנוגע לקללה האחרונה, הנלמדת מדברי ה' "וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ". עד שהקללות השפיעו על חווה, שרר שוויון בין אדם לחוה, אך לאחר החטא נמסר הממשל לגבר, כפי שניסח יפה הרש"ר הירש "נעשתה האשה תלויה בבעלה, שהוא המפרנס העיקרי. כך נתערער השויון המקורי - בין איש לבין אשה. וכך הדברים מתגלגלים דרך כלל". 

לפי דברי ר' יצחק, נכון לשמור על המצב הזה ולאסור על נשים לבטא את הרצון שלהן ביחסי אישות בפה מלא. לעומת זאת, ר' שמואל בר נחמני משבח את המצב שבו אישה מביעה את רצונה במפורש ואומר כי "אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה הווין לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן". מבחינתו מדובר על מעלה ודבר חיובי, והגמרא דורשת כי מי שתנהג כך תזכה לבנים נבונים, כפי שלאה, שתבעה את יעקב זכתה ליששכר שבניו נודעו בבינה יתירה.

העולם סביבנו משתנה והולך. אין ספק שיש כיוונים נפלאים שמתגלים בעולם אך יש גם מדרונות חלקים ביותר שבהם העולם דוהר גם כן. קשה להבדיל בין התפתחויות שיש לברך עליהן בפה מלא ואחרות מהן חובה להסתייג בבהירות. במציאות היומיומית, איננו נתקלים באנשים שבוחרים להדר בקיום הקללה "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" וטורחים להכין את לחמם תוך סבל רב. הרוב קונים במכולת או בסופר, ומי שאופה עושה זאת מרצונו ומבחירתו. כך גם שאלות על כאבי מחזור או משככי כאבים בלידה, אינן מגיעות לפוסקים בהמוניהן, כי איננו מוצאים טעם גדול בשימור הסבל הזה, שאיננו מוליד עבודה רוחנית משמעותית לעין.

לעומת זאת, הנושא של מעמד האישה ביחס לאיש, הוא אחד הרגישים ביותר בימינו. השאלה האם עלינו לשמר את המצב שנוצר אחרי החטא, ובו נוצקה חלוקה ברורה בין הגבר המפרנס לאישה הנושאת בצער גידול הבנים. הממשל של האיש באישה אינו בהכרח רע וכמובן שאיננו אמור להגיע חלילה לעריצות, אך בהחלט יש מקום לשאלת היחסים ביניהם והאם נכון לחתור למעמד שווה של השניים. בניסוח שהסוגיה שלנו מעלה נשאל האם נלך כר' שמואל בר נחמני המשבח את מי שמבטאת את חשקה באיש שלה, או שמא כר' יצחק שטוען כי "האשה תובעת בלב והאיש תובע בפה זו היא מדה טובה בנשים".

האם נבחר להעניק לאישה קול גם במרחב הזה, שנועד לחבר בין האישה לאישה ולשמח את שניהם?

גם כיום הדעות בנוגע לכך חלוקות. אין בכוונתי להכריע במחלוקת עתיקה וחשובה זו, אלא לעורר לשאלה הגדולה הכרוכה בה – כיצד אנו בוחרים להתייחס לקללות שניחתו על אדם וחווה ולמעשה על כולנו. האם אנו רואים בהן חלק מצער אך אינטגרלי מהעולם שאחרי החטא, או שמא ההזדמנות לשינוי מגלה על גאולה ושינוי לטובה? נסיים בדברי הרש"ר הירש, שהאמין בכך שדווקא התורה היא זו שיש ביכולתה לתקן את הקללות ולשנות את המצב:

"נעשתה האשה תלויה בבעלה ... וכך הדברים מתגלגלים דרך כלל. רק התורה תביא גאולה ותפרוס סוכת שלום. איש ואשה ישובו לכהונתם ויעבדו את ה' כשוים".

הכותב הוא רב ופסיכולוג בהתמחות קלינית