קן, המפקד

הרמטכ"ל כוכבי קבע: התא המשפחתי של המשרתים בקבע צריך לקבל חיזוק

ד"ר חנה קטן , ג' בכסלו תשפ"א

"על אף העומס, אפשר וצריך להיות איש משפחה"
"על אף העומס, אפשר וצריך להיות איש משפחה"
איור: עדי דוד

ציוץ מיוחד משלו. כשהיינו צעירים, חלל האוויר היה מלא בציפורי דרור. בימי הקיץ, כשישבנו סביב שולחן השבת והחלונות היו פתוחים לרווחה, הדרורים היו נכנסים לסלון ומצייצים מולנו בסקרנות. הילדים כינו את זוג הדרורים שביקר אותנו "דרור" ו"דרורה". סביבנו גם עפו יונים, דוכיפת מהודרת ונקר שהיה נאחז בציפורניו בגזעי העצים. והיום? לפנות ערב אני עוברת סמוך לעץ פיקוס עב גזע ששולח את פארותיו בגאווה סביב, וצפצופים חזקים הופכים למקהלה רעשנית. אני מרימה את עיניי, ומולי להקה של ציפורים ירוקות עם זנב ארוך, עיניים עגולות ומקור מעוקל. תמהתי מה עושים כאן התוכים האלה. ד"ר ויקיפדיה הבהיר לי שמדובר בתוכי שנקרא דררת קרמר. הוא הגיע מהודו, והנה הוא ממלא את הארץ, מדן ועד אילת. הוא מקנן בחורים ובשקעים, וכך דוחק את הקינון הטבעי של הדרורים, כשההמנון המשפחתי של הדררה בוקע מכל עבר.

בעונת הסתיו והאביב נודדות הציפורים בלהקות למקום רחוק מאוד, אלפי קילומטרים מביתן. באירופה החורף הקשה מתחיל, והציפורים עוברות דרכנו לארצות החמות. בדרך צונחים החלשים וממתינים לחזרת הלהקה לאחר שישה חודשים. איך מזהות הציפורים את בני הלהקה שלהן? מסתבר שלכל משפחה יש ניגון מיוחד, שריקה משפחתית. כמו אצל הדררות.

חום ואהבה. הלהקות חונות גם באזור טירת צבי, בעמק בית שאן, שלעיתים מגיעה בו הטמפרטורה ל־50 מעלות בצל. בימים כאלה נוכל לצפות באבא ציפור שמביא במקורו מים ומשקה את גוזליו, ואף מתיז עליהם מים כדי לקרר אותם. במרכז לחקר נדידת ציפורים של החברה להגנת הטבע גילו תופעה חדשה, שהחלה בעקבות החום הקיצוני. בנוסף להתזת המים, מביא אבא ציפור במקורו בכל רבע שעה חבילת קש קטנה שהטביל בשלולית מים ומניח אותה ליד הגוזלים. כך עושה אבא ציפור שאוהב את גוזליו. קבלו אבהות של התקופה הפוסט־מודרנית.

"כשאנחנו אוהבים ויוצרים מחויבויות של אהבה, אנחנו בוראים משפחות וקהילות שבהן אנשים יכולים לצמוח ולקחת סיכונים בידיעה שיהיו ידיים לתפוס אותם כשהם נופלים". זה אחד מהגיגיו הרבים של הרב זקס, הרב הראשי של אנגליה, שנפטר לפני כשבועיים. החוסן שלנו, המקום שבו נדע שיש לנו גב, הוא בקרב משפחתנו. הבית הוא העוגן. וככל שאבא ציפור קשור יותר לבית, כך מתחזקים יתדות הבניין.

זוגיות במבחן קבע. את זה מבין היטב הרמטכ"ל אביב כוכבי. לאחרונה הוא שלח איגרת לכל משרתי הקבע, ובה הנחה אותם להקדיש זמן למשפחה. "על אף העומס, אפשר וצריך להיות איש משפחה", כתב. אנשי קבע רבים ביחידות הלוחמות כמעט לא מגיעים לבתיהם במהלך השבוע. מי שמשרתים בתפקידי מטה מגיעים הביתה בשעות מאוחרות, וגם אז הם נמצאים בכוננות. הגיבורות האמיתיות הן הנשים, אבל גם הילדים נושאים בנטל, ויש לזה מחיר. כדי ליצור מצע לגידול משפחה בריאה יותר, החליט הרמטכ"ל שבימי ראשון תתחיל הפעילות במחנות הצבא לאחר השעה עשר בבוקר, כדי לאפשר לאבות ללוות את ילדיהם לגן ולבית הספר לפני שהם חוזרים לשבוע נוסף בבסיס. כוכבי גם החליט שהשבוע הצבאי יסתיים בימי חמישי לפני השעה שש, כך שהמשפחות תחווינה סוף שבוע ארוך משותף. עוד דורש הרמטכ"ל מהמפקדים להקפיד להקדיש אחר צהריים פנוי פעם בשבוע לשהות עם המשפחה. הוא גם הנחה אותם לשחרר עד כמה שאפשר את אנשי הקבע לטובת אירועים הקשורים למשפחה ולילדים, כמו ימי הולדת וימי הורים.

מן המפורסמות הוא שלא מעט קצינים בקבע נתקלים בקושי זוגי בעת שחרורם. בת הזוג מתרגלת לעצמאות טוטאלית, רוכשת כישורים גבריים שמאפשרים לה לשרוד לבדה, ופתאום היא מאבדת מהחופש שלה, כאשר התלות באיש שלה בתחומים הקלאסיים נעדרת. האיש הגיבור שעזב את המשמרת, מצידו, פוגש אישה שונה בתכלית מאשת נעוריו, זאת שהביטה עליו בהערצה ועיניה בורקות, ופעמים רבות החיבור המחודש ביניהם לא עושה להם טוב. ייתכן שהיוזמה הזאת גם תסייע לקרב את הלבבות, תוך כדי קשר רציף וחם יותר, כדי שהפסקת השירות לא תגרום לטראומה לשני הצדדים.

אהבה בניד עפעף. אבל איכות הקשר לא תמיד נמדדת בזמן שבו אנחנו שוהים יחד, ואפילו לא בצורת ההתקשרות שלנו. האב יכול להיות נוכח מאוד גם כשהוא נמצא בבית רק שעות בודדות בשבוע. אחד מגיסיי, הרב יצחק בן שחר, ראש הישיבה בקדומים, היה נוהג שנים רבות ללמוד שעות ארוכות בגבעת הישיבה בקדומים. הוא היה יוצא מביתו עם שחר וחוזר בחשכת ליל. אבל כשנשאלה בתו מי היא הדמות המשמעותית ביותר בשבילה, שאליה תפנה כשיש על ליבה דבר - היא השיבה בטבעיות: "אבא".

ויש גם אבא ששוכב כאילו גופו קבור בחול, כשהוא לא יכול להניע איבר בגופו חוץ מעפעף אחד נאמן, אך הוא מקרין עוצמה ואהבה לכל סביבתו. כך היה ד"ר רחמים מלמד כהן, האיש והאגדה. המחלה הניוונית ALS שנטלה את גופו לא הכריעה את רוחו, והוא המשיך ליצור ולהיות אדם מאושר גם כאשר עפעף העין היה האיבר היחיד שציית לרצונו. רחמים היה אש תמיד של חיים שדלקה בעולמנו, גם בזכות האהבה הגדולה שהרעיפו עליו בני משפחתו. בלעדיהם כל זה לא היה אפשרי. הדמות של רחמים ראויה ללוות כל שיעור חינוך וכל דיון אתי על גבולות החיים ואיכותם.

החזרה הביתה שמבקש כוכבי היא מתנה שאין גבול לערכה, בעיקר לחייל עצמו. מה לא הייתי עושה, בשנות הטרפת של ההתמחות הארוכה, כדי לזכות בעוד כמה שעות־אמא בשביל לנגב את הידיים השמנוניות, שטופות הקטשופ, של הגוזלים, לטייל עם עגלה עמוסת ידיים, להתרווח על ספסל בגינה ולפטפט עם שכנותיי האברכיות, שידעו למצות עד תום את מתנות האימהות. ילדיי מספרים שלמרות שהנוכחות הפיזית שלי הייתה חסרה הם הרגישו עד כמה הם חשובים לי, אבל המפסידה הגדולה הייתה אני. פשוט לא היה לי מפקד כמו כוכבי שישמור על הזכות שלי ליהנות מהאימהות וישיב אותי הביתה. מושיבי עקרת הבית - אם הבנים שמחה.

לתגובות: drchana2@gmail.com