בעולם של רמאים

אין שום דרך לתקן את הקלקולים שבפנים אישיותו של כל אדם ואדם על ידי התעלמות מהם והשתקעות שלווה ותמימה באוהל.

הרב פרופ' יהודה ברנדס , ד' בכסלו תשפ"א

הרב פרופ' יהודה ברנדס
הרב פרופ' יהודה ברנדס
צילום: גרשון אלינסון

התנהלותו של יעקב מול עשו, מעת לידתם, מסובכת מאד. האופן שבו מתארת התורה את מעשי יעקב אינו מוסיף לו כבוד.

שמו נקרא יעקב על שם עקבו של עשו בו נאחז בעת הלידה ואף קודם לכן: "בבטן עקב את אחיו" (הושע יב ד). עשו דורש את השם במשמעות כפולה: "הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי".

כלומר, גם את בכורתי לקח ממני באופן לא ראוי, כשניצל את חולשתי ועייפותי ואילץ אותי למכור לו את הבכורה בעבור נזיד עדשים, וגם את הברכה של יצחק אבי לקח ממני במרמה. לשימוש במונח עקב יש אסוציאציות לא נעימות. האסוציאציה הראשונה היא לעקב הראשון הנזכר בתורה, בקללת הנחש: "והוא ישופך עקב". (בראשית ג טו).

תכונתו של הנחש היא פגיעה בעקב: "הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור" (בראשית מט יז). משמעות אחרת הטמונה בשם יעקב על פי הכתוב: "עָשָׂה בְעָקְבָּה" (מלכים ב י, יט), דהיינו, ברמיה. יעקב, משמעו ירמה - בעתיד. וכך אכן קורה לא פעם ולא פעמיים, שהרי לא רק כנגד עשו, אלא גם מול לבן פעל יעקב בעקבה, עם המקלות בשקתות המים.

רמיזה למשמעות השלילית של השם יעקב מצויה גם בנבואת התוכחה של ירמיהו "אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ" (ירמיהו ט, ג); "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ" (ירמיהו יז, ט).

רבים מן המפרשים, ובראשם רש"י, אוהבם של ישראל, מלמדים על יעקב זכות בכל מקום ומצדיקים אותו, תוך שהם מצביעים על רשעת יריביו, עשו ולבן.

הנחת המוצא של רש"י היא שיעקב אמור היה להיות הבכור כי נוצר ראשון ברחם אמו. (רש"י לבראשית כה כו).

קניית הבכורה לא היתה ניצול חולשה אקראית של עשו אלא אדרבה, הבנה עמוקה של יעקב שלעשו אין ענין בנטל האחריות והקדושה שמטילה עליו הבכורה. עשו מוכיח זאת באמרו "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה". בלקיחת הברכות במרמה יש להאשים את רבקה. יעקב עצמו לא רצה בכך, ונאלץ לעשות זאת במצוות אמו.

רבקה צדקה בפעולתה זאת, מכיון שהכירה את אופיו של עשו, ואילו יצחק שעיניו כבדו מזוקן ולא הבחין בנעשה, אם כפשוטו ואם באופן מטאפורי: האמין לאחיזת העיניים של עשו, שעשה עצמו צדיק בעיניו ודיבר עמו בלשון חלקות.

בבית לבן לא היתה ליעקב ברירה אלא לקיים "עם נבר תתבר", ולהשיב ללבן כגמולו על הרמייה שרימה אותו בהחלפת האחיות, ובעושק שעשקו בהעבידו אותו שנים רבות בלא שכר ראוי.

למרות כל הפרשנות המצדיקה את יעקב, נותרת בלב הקוראים אי-נחת. אפשר להסביר את אי-הנחת בשלשה מישורים. המישור הראשון הוא שפשט המקרא אינו תומך במגמה זו. ואכן, גם במדרשי חז"ל וגם בין המפרשים בכל הדורות קיים אפיק שאינו מקבל את התירוצים, מוצא טעם לפגם במעשיו של יעקב ואף מצביע על המקומות בהם נענשו הוא ובניו על מעשים אלה.

עד כדי כך, שדרשו שה"זעקה גדולה ומרה" שזעק מרדכי בשושן הבירה על גזרת אחשוורוש והמן להשמיד את כל היהודים, היתה עונש על הצעקה הגדולה והמרה שצעק עשו בשמעו את דברי יצחק אביו: "בא אחיך במרמה ויקח את ברכתך" (בראשית רבה, סז ד).

המישור השני של אי-הנחת הוא בהתייחסות אל המעשים עצמם. גם אם ניתן להצדיק מבחינה מוסרית את מעשיו של יעקב, הרי מאורעות חייו מתקבצים למסכת של מעשי רמייה ועקבה. קשה להבין איך אפשר לקרוא לו "איש תם" ולעשותו מופת למידת האמת, כבנבואת מיכה, "תתן אמת ליעקב". (מיכה ז כ)

במישור השלישי, אי-הנחת מופנית כלפי ה' ולא כלפי יעקב. אנו תמהים, מדוע צריך היה להוביל את אבי האומה במסלול חיים עתיר נסיונות ומאבקים שאילצו אותו לנהל חיים שכאלה. מדוע לא ניתן לו להיות "איש תם יושב אהלים", היושב בשלום ובמישור על התורה ועל העבודה. לשם מה נדרש על ידי ה' להתגלגל בנסיבות החיים המסובכות האלה, מבטן אמו ועד גלותו האחרונה ומותו בארץ מצרים.

זו היא בעצם השאלה ששאלה רבקה מלכתחילה, כשהתרוצצו הבנים בקרבה: "אם כן, למה זה אנכי": מדוע נחוצה כל התסבוכת הזאת? למה לה תאומים שמתרוצצים ומבקשים לרוצץ זה את זה? מדוע לא בן יחיד, כשר וישר, ומחונך כדבעי, כפי שגדל יצחק אצל אברהם ושרה?

משעה שהועברה השאלה מן המישור הראשון והשני אל המישור של הבנת רצון ה', היא הופכת להיות שאלה לאומית, החורזת את כל ההיסטוריה של עם ישראל. למה זה צריך להיות תמיד מסובך? למה כדי להקים את העם צריך תחילה לרדת למצרים, להתענות שם? מדוע ארץ ישראל מצריכה מלחמת כיבוש ואי אפשר לרשת אותה בדרך ניסית, תוך סילוקם של יושבי הארץ כדי שלא יהיו ל"לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ וּלְשֹׁטֵט בְּצִדֵּיכֶם וְלִצְנִנִים בְּעֵינֵיכֶם" (יהושע כג, יג).

כך בימי יהושע, כך בימי שיבת ציון, כך בימינו? השאלה מטרידה לא רק ביחסי ישראל ואומות העולם אלא גם בבית פנימה. בתוך בית יעקב נמשכת תופעת "ויתרוצצו הבנים" בכל דור ודור. כל אימת ש"ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של ...". תופעת המחלוקת הפנימית בין אחים, בין שבטים, בין מפלגות, עברה מרחמה של רבקה לביתו של יעקב: בין האחים ליוסף, בין בני לאה לבני רחל, בין מלכות יהודה למלכות ישראל, אי אפשר למנותם כי רבים הם, עד ימינו, ועד ימות המשיח שיבוא במהרה בימינו: משיח בן יוסף ו... משיח בן דוד.

לשאלה זו יש תשובה אחת, שניתנה בשפות שונות. בלשונו של האריז"ל קוראים לכך: שבירה ותיקון. העולם שאנו חיים בו הוא עולם שנוצר תוך כדי "שבירת הכלים". הוא עולם שבור ופגום. תפקיד האדם, ותפקידו של עם ישראל במיוחד, הוא לתקנו. כדי לתקן את השברים, ולחלץ את העגלה התקועה, צריך להיכנס לתוך הבוץ ולהתלכלך.

צריך לתקן את הקלקולים של עולם הטבע, את הקלקולים החברתיים, את הפגמים האנושיים, ובראש ובראשונה – את הפגמים שבפנים אישיותו של כל אדם ואדם. אין שום דרך לתקנם על ידי התעלמות מהם והשתקעות שלווה ותמימה באוהל.

גם התשובה לשאלת רש"י מדוע התחילו את התורה מבראשית ולא מן המצוות שבספר שמות, טמונה כאן: המצוות ניתנו כדי לצרף בהן את הבריות, ולפעול בעזרתן לתיקונו של העולם. כדי להבין את ממדי המשימה, צריך תחילה להכיר את טבעו של האדם ואת אופיה של המציאות שאליה הושלך בהוולדו. לאחר מכן אפשר להבין את הנחיצות של התורה והמצוות, המדריכות אותו ונותנות לו את הכלים כדי לתקן. את עצמו ואת העולם כולו.

בציפייה לישועה ולתיקון עולם במלכותו יתברך.

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא ראש מכללת הרצוג