חצי הכוס הריקה

אחד מכל תריסר זוגות שמנסים להרות אחרי שכבר זכו לחבוק ילד באופן טבעי ייתקל בקושי בניסיון להרות פעם נוספת. בעבר קראו לזה עקרות משנית. הרפואה הישראלית המודרנית מגדירה זאת כאי־פריון שניוני או אי־פריון משני.

מי שהעלתה בשנה האחרונה את הנושא לסדר היום ברשתות החברתיות היא ענהאל שמואלי (35) מהמושב נחלים, בלוגרית ומנטורית זוגית. לשמואלי ולבעלה יש ארבע בנות - יהלי (10), אור (7), מאיה (5) ולפני חודשיים נוספה הבת הרביעית אריאל. "כבר כמה שנים שרצינו את הילד הרביעי ולא הצלחנו להיכנס להיריון באופן טבעי. בהתחלה לא עשיתי מזה עניין וגם הרופאה אמרה לי לחכות. בשלב מסוים היא שלחה אותי לבדיקות רגילות, ורק אחרי שנה של ניסיונות היא הפנתה אותנו לרופא פוריות".

מכאן נכנסו עקיבא וענהאל לתקופת טיפולים שכללה מתן הורמונים, אולם הניסיונות להרות עלו בתוהו. "ראיתי בזה משהו מאוד טראומטי, כי פתאום נשאבתי לתוך פרויקט שלא חשבתי שיהיה חלק מחיי. זה הפך להיות הפרויקט המרכזי של חיי. טיפולים זה לא רק האקט עצמו אלא עוד דברים מסביב. יש בדיקות שצריך להגיע אליהן לפני קבלת קהל והיה צריך לתמרן - עקיבא היה לוקח את הבנות למוסדות ואני הייתי מקדימה כדי להיות ראשונה. אני זוכרת איך היד שלי הייתה מחוררת מרוב דקירות. באופן מודע לא נכנסתי לקבוצות תמיכה בפייסבוק כי לא הייתי מסוגלת להודות בזה שאני חלק מכל הסיפור", היא אומרת בכנות.

"חששתי שאם אהיה שם זה כבר אבוד ולא יהיה היריון. היה לי קשה להודות שקשה לי, וגם חששתי מהביקורת על כך שאני במקום הזה כשכבר יש לי ילדים. אבל האתגר האמיתי היה התחושה שהגוף בגד בך. הוא הפסיק להרות באופן טבעי, בלי להודיע ולעדכן. כאילו משהו בנשיות שלי נפגע. אני הרי יודעת ללדת, אז מה קרה? איפה טעיתי? התחלתי להאשים את עצמי. ואז התחלתי לחשוב שאולי אני צריכה להשלים עם זה שזה בסדר שיש לנו רק שלוש בנות".

ענהאל משתפת כי נשאלה לא אחת מה היה רגע המשבר בתוך תקופת ההמתנה. "את בתהום בכל חודש שבו את מגלה שלא הרית ובכל פעם מוסיפה עוד מדרגה כי הזמן עובר ומתארך. הרגשתי שאני שוקעת. אמרו לי 'תשחררי', אבל לא הבנתי מה רוצים ממני כי התשוקה היא לעוד ילד. אחרי כמעט שלוש שנים לא יכולתי לסבול את עצמי. עליתי במשקל והתנפחתי והייתי עצבנית. הזרקתי לעצמי הורמונים, בכיתי המון. עד שיום אחד עקיבא אמר: 'בואי נפסיק עם הטיפולים כדי לחזור לזה בכוחות מחודשים או להתחיל תהליך של אומנה'. בנקודה הזאת בדיוק החלטתי לכתוב את הפוסט המפורסם. כתבתי פוסט שמתאר את המסע שעברתי, והסברתי למי שלא מבין איך זה שעם שלוש בנות אני נלחמת על הילד הרביעי. כתבתי ולא פרסמתי, עד שחברה שפגשתי בגינה אמרה 'מה קשה לך בחיים? יש לך הכול'. וזה היכה בי. כן, גם לי יש את המסע שלי".

הפוסט פורסם והיו לו הדים רבים. כעבור ארבעה חודשים ענהאל גילתה שהיא מצפה לתינוקת נוספת.

ממרומי ניסיונך, מה היית ממליצה לזוגות שמתמודדים עם אי־פריון משני?

"קודם כול הייתי ממליצה לאנשים מסביב לא להגיד כל הזמן לשחרר, כי זה בלתי אפשרי. רק להקשיב ולהכיל. לנשים ולזוגות אני ממליצה לעטוף את עצמם בקבוצת תמיכה שמתאימה להם. לא עשיתי את זה והיום אני מבינה שחבל. ומותר לשתף ולהגיד 'קשה לי', 'כואב לי'. כן, למרות שיש לי ילדים בבית".

יחס זהה לכל מאותגרי הפוריות

ד"ר ירדנה היימן, רופאה בכירה ביחידת IVF במרכז הרפואי שערי צדק, מרכזת תחום תרומת הביציות במרכז ורופאת פוריות בקופת חולים כללית, לא מרבה להשתמש במושגים שמבחינים בין זוגות שכבר הרו בעבר לאלה שלא. "אני רואה זוג עם אתגר פוריות, ולמרות שייתכן וזה אחרת כשיש ילדים בבית, לא נדבר על זה. מה שחשוב לזוג זה לדעת למה לא מצליח להם ומה הטיפול שיתאים להם. גם במקרים שבהם יש כבר ילדים, הסיבות תהיינה אי־פריון של האישה או הגבר או של שניהם. הסיבות יכולות להיות רבות. או שזה קרה עקב הלידות.

''לדוגמה, הרבה פעמים נוצרות אצל אישה אחרי ניתוח קיסרי הידבקויות באגן או אפילו בעקבות ניתוח אחר. לפעמים זה עניין של גיל, הרי חלפו שנים מלידה ללידה או שחלו שינויים כלשהם במצב האישה או הגבר. יכול להיות שנוצרה בעיה כתוצאה מהריונות קודמים, אחרי הפלה, גרידה, הידבקויות בצוואר הרחם שיצרו בעיית פריון".

והבירור אצל אישה שכבר ילדה הוא אותו בירור שעושים לאישה שמעולם לא הרתה או ילדה?

"הבירור הוא אותו בירור, אלא שלרוב יש לנו יותר הכוונה בגלל הסיפור המיילדותי שלה, כמו הפלה שעברה או ניתוח קיסרי, ולפעמים זה יקצר תהליכים או יחסוך בירורים אחרים. מבחינת הגישה נכוון בשני המקרים לכל הבדיקות האפשריות, כמו מעקבי ביוץ, בדיקות זרע, פרופיל הורמונלי ומעקב אולטרסאונד. אנחנו לא נגיד שאם היא הרתה בעבר אז מצבה הוא אותו מצב כמו לפני עשור. דברים קורים במשך השנים, ואנחנו צריכים לחקור ולגלות את הכול. למשל, אישה בת 37 מספרת לנו שבעבר היו לה מחזורים סדירים והיא הרתה בלי בעיה, ולאחרונה יש אצלה שינויים, המחזורים התקצרו ופחות תכופים וכדומה. זה שיש כבר ילדים בבית לא הופך אותנו לשאננים".

ומה עם קדימות? תינתן קדימות למישהו שעדיין אין לו ילדים?

"אין קדימות למי שעדיין לא נפקד בכלל. מה שמשתנה זה המימון. עד לשני ילדים יש מימון מלא. אחרי שיש שניים, זה תלוי בביטוח ובקופה".

ד"ר היימן מספרת כי היא רואה את הדאגה העמוקה בעיניהם של זוגות שאין להם ילדים כלל, לעומת התקווה שקיימת אצל הזוגות שלפחות יודעים שמשהו אצלם עובד. "עם זאת, אי אפשר לומר שהתשוקה והרצון לילד נוסף הם פחותים אצל הזוג שיש לו ילדים. יכול להיות שדווקא הם יהיו לחוצים יותר, כי יש להם בבית ילד גדול שמבקש אח. ובכלל, הכמיהה להרחבת המשפחה מובנת וטבעית ואנחנו מתייחסים אליה ברצינות גמורה".

יש גם סיכונים בטיפולים. את תגידי לבני זוג להפסיק בטיפולים כי יש להם כבר ילדים וזה מסוכן?

"זה משהו מאוד אישי ולא נוכל להגיד לאף זוג להפסיק. כאמא, הילדים שלי הם המתנות הכי גדולות שלי, ואני מרגישה שהשליחות שלי היא לעזור בהבאת ילדים לעולם. אני יכולה להבין את הרצון להרחיב את המשפחה. כמובן שמי שנכנס לתהליך של טיפולי פוריות צריך לקחת בחשבון שהוא לקראת תקופה קשה מבחינה פיזית ורגשית".

גם ד"ר ענת הרשקו קלמנט, מנהלת יחידת ההפריה החוץ־גופית בהדסה הר הצופים, מתייחסת לזוגות שהם כבר הורים ומאותגרי פוריות ממש כמו אל מי שמגיע אליה אחרי שנים של ניסיונות להרות וללא ילדים: "הגישה היא באופן טבעי יותר אופטימית. ברבים מהמקרים יש לנו מה להציע, ובוודאי כשמדובר בזוג שכבר השיג היריון בעבר. ההסתכלות הפרוגנוסטית שלנו כרופאים היא אחרת. יש נקודה חיובית בהסתכלות כי זה עבד פעם".

בחיפוש אחר הגורם העיקרי לאי פריון משני, ד"ר הרשקו קלמנט מייחסת חשיבות לגיל של האישה שעולה עם השנים: "האישה שנקלטה בקלות כשהייתה בת 22 והיום היא בת 37 לא מתחילה מאותה נקודת פתיחה", היא מסבירה. מבחינת האוכלוסייה, היא אומרת, יש יותר פניות של קהל דתי, "ובכלל, בישראל נתוני הילודה הם מהגבוהים בעולם המערבי וגם משפחות חילוניות רוצות משפחה של יותר משני ילדים. בהסתכלות כללית, כמי שעובדת עם הרבה אוכלוסיות, זוגות שירצו יותר מארבעה ילדים יהיו לרוב דתיים".

הבירור אצל אישה שכבר ילדה ולא מצליחה להרות יהיה אותו בירור כמו מי שלא הרתה מעולם?

"תלוי כמה זמן עבר מהלידה האחרונה. אם עברו לפחות ארבע או חמש שנים, תמיד טוב לעשות בירור מלא, אלא אם כן יש משהו בהיסטוריה הרפואית של הזוג שמכוון לבירור יותר ספציפי. למשל, אם אישה מגיעה עם אי-פריון שניוני והיה תהליך זיהומי אחרי ניתוח שעברה - אז נתחיל מחשד שאולי מדובר בעניין חסימתי של החצוצרות. לא נמהר לבדוק את פריון הגבר כי במקרה כזה הכיוון יותר ספציפי. בסופו של דבר הכול תלוי גיל ותלוי היסטוריה רפואית ואורך הזמן שהזוג מנסה להרות", היא מסבירה. "ברור שאי-פריון הוא מצב רפואי ויש דרגות שונות לכך, יש בעיה חמורה ויש קלה. כשהזוג הוא בלי ילדים כמה שנים בשבילי האתגר גדול בהרבה. כשהאישה בת 42 ויש לה ארבעה ילדים והיא רוצה עוד, אציג בפניה את כל התמונה ואת משמעויות הטיפול, הסיכונים והסיכויים הנמוכים, כי כן צריך לשקול זאת כשעושים את הבחירה בגיל מבוגר ולא תמיד סיכויי הצלחה גבוהים".

הורים לשבעה ביקשו להרות שוב

ד"ר שלומי ברק, מומחה לפריון האישה והגבר ואנדרולוג, מנהל היחידה לפריון והפריה חוץ-גופית באסותא אשדוד ובעל המרכז הרב-תחומי לפריון האישה והגבר ברמת החייל, מספר על מקרה יוצא דופן: "לפני כמה חודשים הגיעו אליי מטופלים מהמגזר הדתי-לאומי. כבר היו להם שבעה ילדים והם החליטו להרות שוב. אני משתדל שלא להתייחס בשיפוטיות. לכל אחד יש את המטען שלו, את הסיפור ואת החלומות שלו, ומבחינתי כרופא, לא משנה אם יש כבר ילדים וכמה. הם הגיעו כי הם צריכים סיוע ועזרה, נקודה".

ד"ר ברק מציין כי לזוגות שכבר הרו בעבר יש נטייה לרצות לדלג על שלבים, כי עובדה שלא הייתה בעיה בעבר. "זוהי כמובן טעות. הבירור יהיה יסודי וזה כולל גם את הבדיקה של הגבר. צריך להבין שבמשך השנים דברים משתנים וגם הנסיבות. 30 אחוזים מאי-פריון מקורם באישה, 30 אחוזים בגבר, 30 אחוזים בשילוב בין שניהם ועוד 10 אחוזים בלתי מוסברים, פחות או יותר. לכן חשוב להיות יסודיים וכן, גם על זה צריך להסתכל בענווה. לא הכול אנחנו יודעים. לא נקפוץ למסקנות ולא נקבל החלטות חפוזות. למרות שנראה שזה מאה אחוז דבר כזה או אחר, נבדוק ונברר הכול".

מה לגבי גיל האישה? אולי נתחיל מהבחינה הזאת?

"אין ספק שיש השפעה לכך שגיל האישה עולה עם השנים. זה עשוי לאתגר. אבל במקביל, בודקים את כל הכיוונים. לפעמים יש אצלה עלייה במשקל, מחזור לא סדיר, שחלות פוליציסטיות, ירידה בכמות או באיכות של הזרע, פגיעות שונות ברחם. הכול יכול להיות. מה שחשוב זה לשמוע היטב את ההיסטוריה הרפואית ולהקשיב גם בין השורות, כי פתאום נאמר פרט ששם את הזרקור על הדבר הנכון. מה שחשוב זה לא לקפוץ למסקנות. אני חושב שזה גם יותר מוסרי ומדויק לבדוק את שני בני הזוג, כי הם שותפים לאתגר ושניהם צריכים להיות חלק. ובכל זאת, אצל זוג שכבר יש לו ילדים אנחנו יודעים הרבה דברים: הרחם קלט כבר עובר, האישה ילדה, יש יותר תחושת ביטחון ואנחנו הולכים על קרקע יותר יציבה ופחות מגששים באפלה. יש יותר סיכויי הצלחה אצל זוג כזה. חד-משמעית. זוג שהרה בעבר, גם היריון שהסתיים בהפלה, הסיכוי שלו להרות וללדת גדול יותר, ועם המסר הזה הם יוצאים מהחדר ולכן הם תמיד יוצאים מחדרי מחויכים".

ד"ר ברק מציין שהחיוך וההרגשה הטובה הם לא רק בגלל המסר האופטימי: "עצם זה שמתחילים בירור והתחושה שמישהו דואג ומישהו לוקח אחריות, גורמת להקלה. בהרבה מקרים, אפילו משיגים היריון טבעי בשלב הזה. אני מאמין בקשר של גוף ונפש והידיעה שהם לא לבד בתהליך הזה מאוד מרגיעה".

קרה פעם שבמפגש הראשוני עם בני הזוג עלית על הבעיה?

"בוודאי. למשל, אישה שסיפרה שהם מנסים להרות כבר שנתיים ושהיא עברה שלושה ניתוחים קיסריים. בין השורות היא הוסיפה שיש להם בעיה, שלפני הטבילה מתחילה אצלה הפרשה דמית. היא אמרה את זה כבדרך אגב. באולטרסאונד ראיתי שבעקבות הניתוחים נוצר כיס שמכיל דימום, ובפרוצדורה פשוטה הכול הסתדר".

לפעמים אתה אומר למטופלים שלא כדאי לטפל כשיש כבר ילדים בבית?

"אני לא אומר מה כדאי ומה לא. כן חשוב לי להסביר הכול. חשוב לי שיקבלו החלטות מודעות. מתפקידנו כרופאים להגיש מידע נכון וברור בצורה הכי מוסרית ואתית. לא מתפקידי להחליט. בוודאי שאני מעדכן בסיכונים ובסיכויים האפשריים. הכי חשוב לי לדון איתם בפרטים ולתת להם זמן לשאלות".

הרב מנחם בורשטין, ראש מכון פוע"ה, אומר כי מדובר בנושא שכיח שעולה לא פעם במכון: "יש מי שיתייחס לכך בתמיהה - אם יש להם כבר ילדים, למה הם לחוצים? שיגידו תודה על מה שיש. אבל זה לא כך. פרט לעניין החברתי, יש כאן צורך טבעי של אנשים בילודה, והעובדה שיש קושי והפסקה, למרות רצונם להמשיך, מלחיצה אותם. בעבר זה עבד ועכשיו משהו לא עובד, כביכול, לפי התוכנית או בהתאם לרצון. השאלה ההלכתית שנשאלת היא קודם כול, אם כבר התקיימה המצווה מדאורייתא, ונניח שלזוג כבר יש בן ובת, האם נכון להתאמץ ולעבור טיפולים רפואיים כדי להרחיב את המשפחה.

''יש על כך מחלוקת, מכיוון שיש מי שכתבו שההיתר לטיפולים הוא למי שלא קיים את המצווה, ואז הוא יכול לעשות פעולות מסוימות למרות המורכבות ההלכתית. הגישה שלנו, שהיא כגישתם של גדולים כמו הרב אוירבך זצ"ל והרב מרדכי אליהו זצ"ל, היא שיש עניין להוסיף ולהרחיב את המשפחה, שזה מדרבנן. זאת הדרך המקובלת על רבים מהפוסקים. ואולי יש גבול? יכול להיות, אבל השאלה יכולה להישאל גם אחרי שנולדו לזוג הרבה ילדים. חשוב לדעת שגם אם מתירים זאת, נצעד בדרך של הפוסקים שהתירו ותמיד השאלה תהיה עד מתי".

ועד מתי?

"אין על כך תשובה חד-משמעית. זה מאוד תלוי ברצון של בני הזוג ובכוחם. לכן חשוב לבדוק כל מקרה לגופו ולראות מי הנפשות הפועלות, האם יש להם את היכולת הפיזית והרגשית להמשיך. אנחנו בדרך כלל ממליצים לעשות מאמץ, גם אם הוא לא יצליח, ואחר כך להרפות ולדעת שהם עשו את שלהם. היינו מבקשים בזמנו מהרב מרדכי אליהו שיברך את הזוג שהנחת שהייתה צריכה להגיע מהילדים שלא הגיעו תהיה מהנכדים, והיום אנחנו ממשיכים לפנות אל גדולי המקובלים שיברכו גם הם. הרב ידידיה לביא, רב פוסק ויועץ במכון פוע"ה, ציין בפנינו שיש לזכור את דבריו של הרב משה פיינשטיין זצ"ל שהדגיש שכאשר הזוג כבר קיים מצוות פרייה ורבייה יש לשקול בכובד ראש מה מותר להם לעשות".

לערוך תיאום ציפיות בין בני הזוג

רונן יעקובסון, פסיכולוג חינוכי מומחה וראש המכון למחקר פסיכולוגי וחברתי בלוד, בדק בספרות המקצועית את ההבדלים שבין נשים מאותגרות פוריות שכבר ילדו בעבר ובין כאלה שמעולם לא חוו לידה. הוא הופתע לגלות שמצבן הרגשי של הוולדניות גרוע יותר מזה של נשים שמעולם לא חבקו ילד: "אותן נשים שהרו בעבר, ולפתע גילו שאינן יכולות להרות, הראו יותר צורך באישור ותמיכה מבחוץ מאשר מי שמכונות עקרות ראשוניות. הן מאשימות את עצמן יותר ושואלות את עצמן במה טעו, מה עשו שזהו מצבן, אולי חיכו יותר מדי זמן וכדומה.

''המבחנים שנעשו לא היו ישירים על נושא אי-הפריון אלא אישיותיים, ובהם עלה כי הנושא השפיע באופן רחב על האישיות ונמצאו אצלן מנגנוני הגנה שמנסים להסתיר את הבעיה. רבים מהקשיים שלהן מתבטאים בגוף, בממצאים פסיכוסומטיים, מכיוון שלא הצליחו להביע את הקושי, הכאב או הקונפליקט שלהן. הן מרגישות שאין מקום למצוקה שלהן".

וכפסיכולוג מה ההמלצה שלך לנשים אלה?

"אני ממליץ לעבור כמה שלבים. קודם כול, בירור רפואי מקיף ורציני, ללכת על הטוב ביותר ולנסות לאתר את הבעיה הרפואית. בשלב הבא, שכל אחד מבני הזוג יעשה עם עצמו בירור כמה רחוק הוא מוכן ללכת ואיך הוא רוצה שזה יתנהל. כשהעניין הזה ברור, חשוב לעשות דיון זוגי של תיאום ציפיות. האם נעשה כך וכך טיפולים? האם נלך עם הרצון לעוד ילד עד הסוף, אולי אפילו עד אומנה? בשלב הבא, כשממש נמצאים בתהליך, אני ממליץ ליצור תמיכה חברתית, להיות בקבוצה. כמו כן חשוב ביותר לדאוג לקבל טיפול רגשי מתאים ממישהו מאנשי בריאות הנפש".

אבי מורגנשטרן, יועץ מומחה של חברת 'וידה' - תוספי תזונה להרחבת המשפחה, מספק לא מעט את התוספים שלו לזוגות מאותגרי פוריות שכבר הרו בעבר. "אבא שלי ז"ל למד בקולג' הישראלי לרפואה טבעית, וכן הוא למד ריפוי בתזונה, רפלקסולוגיה ופרחי ארץ ישראל. לאחר מכן הוא פתח חנות טבע וכך נחשף לכאבם של זוגות שעדיין לא זכו לילדים, מאחר שפנו אליו עם בקשות למוצרים טבעיים לבעיה שלהם.

"הוא ראה שזוגות יכולים לשפר את המדדים שלהם בעזרת תזונה נכונה ומדויקת, אבל עם הזמן הוא נוכח לראות שקשה לזוגות להקפיד על תפריט מסוים ולהתמיד במשך התקופה הארוכה הנדרשת על מנת לאזן את המערכות הייעודיות בגופם. לכן הוא פנה לפתח מוצר שיכיל וירכז בכפית אחת ליום את כל מה שהמערכת הגופנית זקוקה לו כדי לעבוד באופן מיטבי", הוא מסביר איך הכול צמח.

"במשך כ-15 שנה אבא קיבל עדויות רבות של זוגות שנפקדו וזה עודד אותו להמשיך לחקור, לשדרג ולדייק את הפורמולה מבחינה מדעית. לשם כך הוא פנה למומחים בתחום התרופות ותוספי התזונה, ובעזרתם עברו הפורמולות שדרוג משמעותי והפכו ממזון לתוסף תזונה, וכל רכיביהם עברו את האישורים הנדרשים ונמצאים בתוך רשימת הצמחים המאושרים על ידי משרד הבריאות. כתוצאה מכך עלו הדיווחים על אחוזי ההצלחה בקרב המשתמשים באופן משמעותי".

מורגנשטרן מציין שהתוסף הפך להיות פופולרי בקרב זוגות שכבר נפקדו בעבר וחובקים משפחה וילדים ומעוניינים בילד נוסף, "דווקא בגלל שהם לא ירוצו לטיפולים, אלא ינסו להיות במצב הבריאותי הכי טוב שאפשר כדי לשפר את הסיכוי להרות באופן טבעי".