בית הדין לממונות "ארץ חמדה גזית"
בית הדין לממונות "ארץ חמדה גזית" צילום: ארץ חמדה גזית

באתר בתי הדין לממונות של רשת "ארץ חמדה - גזית" פורסם לאחרונה פסק דין העוסק בשורה של סוגיולת עקרוניות הנוגעות לפסיקת בתי הדין לממונות בימינו, ובהן שאלת תוקפה של ההתיישנות.

התביעה, אותה הגיש מנהל תוכנית חינוכית בעמותה המפעילה מוסדות חינוך נגד העמותה, מספר שנים לאחר שחדל לעבוד בה, כללה שורה של רכיבי תביעה.

בין היתר עסקה התביעה בתשלום דמי הבראה שלא שולם לתובע, בהחזר על הפחתות שכר להן הסכים התובע לטענתו רק תחת לחץ, בתשלום שהיה אמור התובע לקבל לטענתו על גיוס כספים לעמותה, וכן על נזק שנגרם לזכויותיו בקרן הפנסיה שלו, עקב איחור בתשלום הכסף על ידי העמותה.

בית הדין דן בכל הסעיפים ובין היתר פסק לתשלום מרבית רכיב התביעה בנושא דמי ההבראה (על פי הודאת העמותה), מנגד דחה בית הדין את התביעה להחזר על הפחתות השכר וקבע כי ההסכמה להפחתות ניתנה כדין.

בנוגע לתשלום עבור גיוס התרומות קיבל בית הדין את התביעה בשל העובדה שמנהל העמותה הודה בעבר במחויבותו לשלם על גיוס הכסף, אך לבסוף לא שילם זאת.

בפסק הדין עלו שתי שאלות מעניינות. הראשונה נגעה לפגיעה בזכויות בקרן הפנסיה. בין הצדדים שררה הסכמה לפיה התובע פנה למנהל העמותה וביקש ממנו לטפל בנושא, וזה ענה לו ש"יהיה בסדר". אולם, על משמעות האמירה היתה מחלוקת.

התובע טען שסמך על מהנהל שידע לדאוג לכך שזכויות הפנסיה המיוחדות שלו לא יפגעו, ואילו המנהל טען שכל שהתחייב לו היה להשלים לבסוף את התשלומים, והם אכן הושלמו, אמנם באופן שהזכויות כבר נפגעו.

לנוכח זאת קבע בית הדין, "מסתבר שהמנהל שגה ועבר על איסור 'לפני עור' (רמב"ם רוצח ושמירת הנפש יב, יד) כאשר הטעה את התובע לחשוב ש'יהיה בסדר' למרות שלדבריו כעת לא היה לו ידע מקצועי שתמך בהערכה זו. והדברים תמוהים ביותר – מה ראה המנהל להטעות את התובע? מדוע לא אמר לו דברים כהוויתם: 'לא נעמוד במועד התשלום שקבעה הקרן בגלל המשבר, ואינני יכול להבטיח לך שהזכויות שלך לא ייפגעו, כדאי שתשלם בעצמך ונחזיר לך בהמשך'. הדברים תמוהים ומצערים".

בית הדין הוסיף וקבע כי "כאשר אדם שאינו מומחה נתן עצה בחינם והיה ברור שהנועץ יסמוך על עצתו, והעצה גרמה לנזק – על היועץ לפצות את הנועץ על הנזק". עם זאת, לנוכח העובדה שהתובע ידע שהמנהל איננו מומחה לנושא, הפחית בית הדין את שיעור הפיצוי ל-80 אחוז מהנזק.

בנוסף עלתה בדיון בבית הדין סוגיה עקרונית שנגעה לכל רכיבי התביעה, והיא ההתיישנות, וזאת משום שלו היתה מוגשת התביעה לערכאות אזרחיות היתה חלה עליה התיישנות.

בית הדין קבע, בהתאם למקובל, כי בדין תורה אין התיישנות, ואף ציין כי חוק ההתיישנות מחריג במפורש בתי דין דתיים, אך מנגד, במקום שהשיהוי עלול לפגוע ביכולת של הנתבע להביא ראיות או פוגע במהימנות הראיות יש להתחשב בו.

"רוצה לומר, אין התיישנות בהלכה, אולם, יש לחקור את התובע במקרה של שיהוי בתביעה על בסיס שטר", צוין בפסק הדין, והוסבר כי "השוני בין ההלכה לבין החוק הוא חלק מהבדל עקרוני, על פיו ההלכה מייחסת משקל גדול יותר לצדק על פני ענייני נוהל (כפי שכבר כתב הרב עוזיאל, שו"ת משפטי עוזיאל ד, כח)".

"במקרה זה, החיוב של הנתבעת בנזק לקרן הפנסיה מבוסס על גרסת מנהל הנתבעת עצמו כך שאין כאן כל שאלה ראייתית, ולכן הצורך בחקירה נוספת אינו רלבנטי", קבע בית הדין, אשר דחה את טענת ההתיישנות בנוגע לכל רכיבי התביעה שהתקבלו.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו