השנה: תשמ"ז (1987). פרופ' יהודי לפילוסופיה מדינית בשם אלן בלום מאוניברסיטת שיקגו מפרסם את ספרו "The Closing of the American Mind" (או בתרגום העברי: "דלדולה של הרוח באמריקה") ומחולל סערה. הספר הופך לרב מכר (למעלה ממיליון וחצי עותקים!) וזוכה כמובן גם לקיתונות של בוז מצד מתנגדיו.
בתמצית, המחבר מאשים את המחנכים האקדמאיים בני-זמנו באובדן האמונה ביכולת להציע לתלמידיהם אפשרות אמיתית לידיעת הטוב והרע, לזיהוי האמת, ולחיפוש אחר ערכי מוסר מוחלטים עליהם יש להשתית את החיים.
נקודת המוצא של הספר היא הפתיחות האמריקנית. מידה זו, שנראה במבט ראשון שאין טובה ממנה, מייצרת לדברי המחבר, באופן פרדוקסלי, סגירות:
"וכך, מה שמומלץ כפתיחות הינו בעצם היסגרות גדולה... לא עוד מקננת התקוה שאי-שם ואי-אז עוד יש אישים גדולים וחכמים שבידם לגלות את האמת על החיים... תכנית הלימודים החדשה (באוניברסיטות) אינן אלא תעמולה להכרות עם דרכי-חיים שונות, תוך אדישות לתכנן האמיתי. כל מה שנותר לצעיר האמריקני הוא מודעות שטחית לכך שקיימות הרבה תרבויות, בצירוף מוסר-השכל סאכאריני (-מתקתק): על כולנו להסתדר. למה להלחם?" (בלום, במקור ע' 34, בתרגום העברי 34-5)
כאן גם המפתח לשמו של הספר, "The Closing of the American Mind"". הפתיחות היא למעשה סגירות: פתיחות שטחית של עגלת-קניות בסופרמרקט, אבל סגירות לתכנים הממשיים, לסתירה בין ערכים מסוגים שונים, ולשאיפות שעומדות בבסיס הערכים.
חנוכה בניו-יורק
השנה: תשי"א (1950). הזמן: נר שלישי של חנוכה. המקום: ניו-יורק. הרב שמעון סטרליץ, תלמיד חכם, מבכירי תלמידי הרב קוק זצ"ל, כותב לידידו, הרב צבי יהודה קוק מכתב רשמים משהותו בעיר ניו-יורק בעיצומם של ימי החנוכה:
"ובכן נמצאים אנחנו זה חודש ימים בניו-יורק... עדיין לא הספקנו לראות כאן הרבה, אבל ממה שראינו התרשמנו מאד. במובן החומרי רואים כאן התקדמות והתפתחות עצומה. האדם יצר לו כאן תנאים נפלאים להקלת החיים ולנוחיותם. גם הרבה מהתופעות החברותיות שרואים כאן יש לדרוש אותן לשבח. ומה קלה ונעימה היא ההרגשה שהנך מרגיש שהכל פתוח לרווחה. הנך מתהלך בארץ זו, חי ונושם בה כבן חורין גמור, מבלי הרגשת עול ושעבוד שלטון כל שהוא. אולם אם "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (ע"פ אבות ו, ב), הרי מנקודת השקפה זו קשה לומר שיש כאן חיי חרות...
בדרך כלל ניכרת כאן שטחיות ורפרוף קל על פני דברים. דברים וערכים שיהיו חרותים עמוק בלב, בחינת "אל תקרי חרות אלא חירות" (שם), הם מהאמריקאי והלאה.
נביקת (-התרוקנות, חורבן) הרוח שולטת כאן שלטון בלי מצרים, ומעטים שהנם בני חורין ממנה...
ניו יורק רבתי מוצפת היא כולה באורות. אורות מאורות שונים ומגוונים קורצים אליך מכל עבר ופינה כאן. ובכל-זאת כשאני מטייל עכשיו בלילות חנוכה ברחובותיה ועיניי תרות אחרי האור, בהא הידיעה, הנני מתמלא אכזבה. יותר מדאי מלאכותיות בולטת באורות אלה..."
האור הגנוז
הרב סטרליץ הרגיש, בעדינות נשמתו, שבין אורותיה המנצנצים של ניו-יורק נפקד מקומו של אור אחר:
"האור הטבעי, הטהור, הפשוט והבלתי מורכב, אור בראשית, נפקד מקומו בין אורותיה של המסנוורים של ניו-יורק. ומה עורג הלב וצמאה הנפש לאור הפשוט, אור בראשית, המבצבץ ועולה מנרות חנוכה הצנועים.
האור האמתי, אור בראשית הוא רק האור הגנוז, האור שמגיה לא רק מחשכי ההווה אלא המיועד לשפוך זהרו גם על מרחקי העתיד. אור זה גנוז בתורה, "תורה אור" (משלי ו, כג), ולוטה בנרות המקדש ונרות החנוכה. יותר ממה שמאיר הוא מבחוץ הריהו צופן זוהר פנימי שאינו מועם לעולם.
אור כזה אין הגויים מוכשרים להדליקו, ואינם מבינים לא רק איך להשתמש בו אלא גם איך לראותו, ומכל שכן העמא-ריקאים שיודעים להזדקק רק לחיי הרגע החולף, להווה השטחי על כל ריקנותו ונצנוצו המזויף..." (המכתב פורסם בספר מהמקור, הוצאת "חוסן ישועות", ירושלים תשע"ד, עמ' קט-קי).
האור הגנוז, המאיר לנו מבעד לאור נרות החנוכה, הוא אור הקדושה, אור הנצח של ישראל שבוקע מבעד לסגירות האדם כשהוא לעצמו. על עניין זה נסוב המאבק הנצחי של ישראל עם תרבויות העולם. על השאלה האם מעבר לחכמה, ליופי, לכוח, לסדר ולשפע יש משמעות שמאירה את כל אלה? ואם כן – מהי?
"בימים ההם בזמן הזה".