הרב חיים נבון
הרב חיים נבון צילום: אורן ברקאי

הפילוסוף הצרפתי ז'אן ז'ק רוסו טען שדת לא יכולה להיות סובלנית: "אי אפשר לנו לחיות בשלום עם האנשים שאנו חושבים שאחריתם לגיהינום... חובה מוחלטת עלינו או להחזירם למוטב או לענותם" (על האמנה החברתית, עמ' 211). אך העובדה היא שרוסו טעה: אנשים דתיים יכולים בהחלט לחיות בשלום עם שכניהם שאינם דתיים. הם חיים כך לנגד עינינו, בכל יום, כמעט בכל מדינה בעולם.

במה הוא בכל זאת צדק? אנשים דתיים לא יכולים להיות רלטיביסטים, כלומר: לחשוב שלכל אחד יש האמת שלו. ה' אלוקינו אמת, והוא אמת מוחלטת. את ההבלים שמפיצים הוגים פוסטמודרניים בסוגיה הזאת נדחה מעל פנינו. חלופה אפשרית היא הפלורליזם: האמירה שיש בעולם אמת, אלא שבכמה עמדות חולקות ושונות יש מידה של האמת הזאת. בדגם הפלורליסטי הזה נשתמש, אך באופן מהוסס וחלקי.

היהדות מגלה פלורליזם מסוים בקרב הפועלים לשם שמיים, היינו בתוך עולם המחויבות לתורה ולמצוות. כפי שאמר פעם רבי אליעזר לתלמידיו, אם חזן אחד מאריך בתפילתו והשני מקצר, שניהם נוהגים כהלכה. קהילה יהודית צריכה לאפשר סגנונות שונים של תפילה (ברכות לד, א). אך המרחב שעליו מדובר הוא המרחב המסורתי של חיי דת יהודיים: חסידוּת או מתנגדוּת, התמקדות בלימוד תורה או במעשי חסד, תפילה ארוכה או תפילה קצרה - לא נמצא ביהדות הדתית גישה פלורליסטית כלפי אלו שאינם מתפללים כלל. מעטים המאמינים שיאמרו "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" על השקפה השוללת את קיומו של אלוקים, שכן אלוקים אינו רק נרטיב.

לסובלנות, לעומת זאת, יש מקום של כבוד בחשיבה הדתית. לדברי חכמינו, כך ביקש משה רבנו מהקב"ה עם פטירתו: "גלוי וידוע לפניך דעת של כל אחד ואחד, ואין דעתן של בניך דומין זה לזה... אם ביקשת למנות עליהן מנהיג, מנה עליהן אדם שהוא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו" (ילקוט שמעוני תורה רמז תשעו). אם אני סובלני, אינני אומר לחולק עליי: אתה צודק. אני אומר לו: אתה טועה, אבל אי אפשר שנריב על זה כל היום.

הרמב"ם טען שהסובלנות היא הבסיס לכל משטר מדיני. עצם הצורך במשטר כזה נגזר משתי עובדות הנוגעות לטבע האנושי: בני אדם מאוד שונים זה מזה, אך הם חייבים לחיות בחברה. איך אפשר לקבץ אנשים שונים כל כך, שיתפקדו יחדיו במסגרת חברתית אחת? הרמב"ם השיב: "בהכרח לא ייתכן שתתקבץ חברה זאת אלא באמצעות מנהיג" (מורה נבוכים ח"ב, מ).

החזון איש, המנהיג החרדי הנודע, כתב שבשום אופן אין ליישם בזמננו את ההוראות החמורות שאפשר למצוא בהלכה הקדומה בנוגע לכופרים. למה? כי ההלכות הללו התייחסו לחברה שבה כולם שותפים להנחות המוצא של היהדות המאמינה, וכולם שותפים גם לכעס כלפי האפיקורוסים הבודדים שאפשר למצוא פה ושם. בימינו, כאשר לא כל היהודים הם שומרי תורה ומצוות, ברור שהתנהלות כזאת תביא לשנאה ולהתקוטטות. בתוקפנות כלפי כופרים אין בימינו "גדר הפירצה", אלא "הוספת הפירצה": "שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלימות חס ושלום. וכיוון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה, ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת" (חזון איש הלכות שחיטה ב, טז).

ברור שהחזון איש לא חשב שהעמדה הכפרנית היא לגיטימית באופן עקרוני, אך למעשה הוא סבר שאין טעם להילחם בה באלימות. ייתכן שזו העמדה הפשוטה ביותר של כל אדם דתי. איננו יכולים, ואף איננו רוצים, להעניק לכל עמדה החולקת עלינו לגיטימציה פלורליסטית. אך אנו מבינים בהחלט שהחלופה לסובלנות הדדית היא גיהינום הדדי, כאן ועכשיו.

הכותב הוא חבר מועצת רבני צהר