הרב שמואל דוד
הרב שמואל דוד צילום: באדיבות המשפחה

המאבק ביוונים היה גם מאבק צבאי, שחרור ארץ ישראל מיד היוונים והקמת ממלכה יהודית, וגם מאבק בתרבות היוונית בימים ההם. ובימים האלה חלק מהמאבק התרבותי עוסק גם בשאלה של התרבות הערכית־כלכלית של עולם התורה אל מול העולם שבחוץ: שתי תפיסות ערכיות־חברתיות־כלכליות (עם גוני ביניים רבים) יש בעולם. התפיסה הסוציאליסטית המדגישה את ערך השוויון הכלכלי, את האחריות של המדינה לאזרחיה ואת החובה למילוי חסרונו של הפרט, כולל העברת הון מעשירים לעניים. מולה עומדת הגישה הקפיטליסטית המעלה על נס את ערך החירות ומימוש הכישרונות של הפרט ללא התערבות המדינה בקניינו, ואת אחריות הפרט להתנהלותו הכלכלית.

עמדת התורה נמצאת באמצע. אין בה התנגדות לצבירת רכוש, ועם זאת קיים בה חיוב ברור לסייע לנצרכים. התורה אינה שוללת את העשירים בעלי הרכוש, היא אינה מצמצמת את זכות הקניין ואינה מצווה את בעלי ההון לחלוק עם העניים שווה בשווה. היא מאפשרת כלכלת שוק חופשי וצבירת הון ונכסים. היא בעד לתת למוכשר ולחרוץ שכר על כישרונו וחריצותו. אולם בד בבד היא מצווה על האמיד שלא יעמיד את עצמו במרכז אלא יגלה אחריות חברתית. שלא יחשוב רק על הגדלת הונו אלא יהיה רגיש לאלה שחסר להם, יסייע לאחיו וידאג לצורכיהם.

הרב אליקים קרומביין כתב על מתח שכביכול קיים בין פרשת משפטים שבספר שמות ובין פרשת בהר שבסוף ספר ויקרא. פרשת משפטים היא פרשה שבה לאדם יש רכוש, עבדים וממון - לדוגמה: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי" - והם שלו לגמרי, אלא שהתורה מצווה אותו לחוס על העבד, על העני ועל שאר החלשים בחברה. לעומתה פרשת בהר מתייחסת לכולם באופן שווה, לדוגמה: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ". האחר הוא אחיך. הרכוש ניתן לך אך אינו שלך, ולכן עליך להתחלק בו עם אחיך העניים.

יש כאן אפוא שני נתיבים להתמודדות עם העוני. הנתיב האחד הוא סיוע לטווח קצר, צדקה ומתנות עניים. בעל הרכוש, העשיר, הוא הנותן לעני. מתנות אלה לא יחלצו את העני מן המצוקה, אך הן יקלו עליו. הנתיב השני שבו העני והעשיר שואפים לשוויון הוא נתיב ההיחלצות מהדלות ומהמצב שהביא לכך. היציאה לחופשי אחרי שנות עבדות, חזרת הקרקע אליו בשנת היובל, יאפשרו לו לפתוח דף חדש. המעלה הגדולה של הצדקה היא "לחזק את ידו של העני עד שלא יצטרך לבריות" (רמב"ם), והיא בנתיב הרואה את העני כשווה, כאח, ואינו רק מאפשר לו חיי עוני בכבוד אלא נותן לו זריקת עידוד לצאת ממעגל העוני לגמרי.

אולם בנתיב זה יש גם אתגר וחיסרון. היציאה לחירות, שמיטת החובות ושיבת הקרקע לבעלים הראשונים – אינן מתנות קבועות. הן מאפשרות לעני לנצל את ההזדמנות ולצאת ממעגל העוני. אם לא ינצל הזדמנות זו, ההזדמנות הבאה תהיה רק לאחר שבע שנים. לכן האחריות על היציאה ממעגל העוני תלויה אך ורק בו.

פרשת בהר מתחילה במילים "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי", וחכמינו מדגישים שגם פרשת משפטים, שבמידה רבה הנאמר בה הוא ההפך מפרשת בהר, אף היא נאמרה בסיני. רוצה לומר, פרשת משפטים ופרשת בהר בדיבור אחד נאמרו. אי אפשר לתפוס רק אחת מהן, התורה היא שילוב של שתיהן: התורה אינה דורשת שוויון מעמדות ואף לא שוויון הזדמנויות. אולם היא דורשת מהאדם שיש לו, לשתף את זה שאין לו. לא רק להתנהג אליו בעדינות וברוך. לא רק שלא להונות אותו ולא לרדות בו, אלא לראות אותו כאח, להבין שה' נתן לעשיר את הממון כפיקדון על מנת לשתף בו את האחרים.

לשוויון מבית מדרשו של הסוציאליזם והקומוניזם יש יופי. השאיפה שכל אחד ייתן כפי כוחו ויכולתו ויקבל לפי צרכיו, זו המעלה הגדולה ביותר. אבל קשה לראות שוויון זה כריאלי. אלוקים ברא אותנו שונים זה מזה ברמה שכלית וברמה הרגשית, בכישורים הטכניים, ביכולות המגוונות וגם ברצון.

הקדוש ברוך הוא רצה שיהיה ליזם או לבעל הכישרון כדאי להעלות רעיונות לפיתוח העולם ולשיפורו. לכן העולם חייב להתנהל בדרך קפיטליסטית. אולם הוא בוודאי לא רצה להפוך את העולם לנהנתני, למקום שבו העשיר בעל האמצעים דורס את העובדים הפשוטים, או שאינו דואג לעניים, לאלמנות וליתומים ולחסרי המזל. על כן הוא מצווה על בעל האמצעים להכיר בכך שהאחרים חסרי היכולת הם אחיו, ולתת להם מעושרו, לא כמי שגומל חסד אלא כמי שעושה צדק. ועל כן פרשה אחת נאמרה כקפיטליסטית והאחרת כסוציאליסטית, כדי להדגיש את חשיבותו של כל אחד מצדדי המשוואה ולאפשר את שניהם כאחד בסופה.

הכותב הוא רב העיר עפולה וחבר מועצת רבני צהר