על גבולות ההשראה החשמונאית

מראשית ימי המדינה אנחנו עסוקים בתקדים ההיסטורי שלה – המדינה החשמונאית.

מצד בן גוריון שהתקופה החשמונאית הייתה לו הקצה האחרון, מעט אחרי התנ"ך, אחריו יש לדלג אלפי שנות עד החזרה לחיים טבעיים וריבוניים בארץ ישראל. גישה זו מבוטאת במילים החילוניות להכאיב של שיר החנוכה מימי טרום המדינה: "נֵס לֹא קָרָה לָנוּ, פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ / בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם - וַיְּהִי אוֹר!"

מצד אנשים כמו הרב גורן, שניסו להפיח בלוחמים את ערכי הקודש שאפשרו את נס ניצחון המעטים, לחבר בין קולו של יהודה המכבי לקול העולה מסיני.

מלכות החשמונאים היא יסוד בדיון על שלטון המוכרז שלא על פי נביא, ואולי מייצג בזה את רצון העם, פתח ללגיטימציה הלכתית לשלטון דמוקרטי. היא הבסיס לדיון על מי זוכה לספר את ההיסטוריה שלנו, שהרי לא חסרו לחשמונאים אויבים ומתנגדים שפרשו לכתוב מגילות נאצה בתנאי בידוד מדבריים.

ועל כל אלה מהלכת עלינו אימים השנה הזאת שלנו. הלוא השנה הוזהרנו: בשנה ה־73 התפלגה ממלכת דוד ושלמה המאוחדת, בשנה ה־73 סימנו מלחמות האחים של הורקנוס ואריסטובולוס את תחילת הסוף של המדינה החשמונאית המפוארת. ומדינת ישראל בשנתה הע"ג, מה יהיה עליה?

אחת העובדות ההיסטוריות המרתקות לגבי המדינה החשמונאית היא שבכיבושיה בדרום הארץ היא גיירה, או סיפחה בכפייה לדת היהודית, המוני אדומים ועמים נוכרים אחרים. על פי 'קדמוניות היהודים', המלך יוחנן הורקנוס בכיבושיו "הרשה להם להישאר בארץ אם יימולו וייאותו לקבל את חוקי היהודים", וכמוהו עשו בניו יהודה אריסטובולוס ואלכסנדר ינאי. אפשרות גיור כזאת, בעיניים מודרניות, היא מסקרנת ובלתי מתקבלת על הדעת כאחד.

מצד אחד היא פותחת פתח לגיור מסיבי ולא בררני של אוכלוסייה גדולה המעוניינת בכך, ומאידך היא מנוגדת למסורות ההלכתיות של גיור פרטני ונדיר יחסית שהתגבשו במהלך הדורות. יתר על כן, היא מעשה הכפייה הדתית הבוטה, הכוחני והאלים ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

לעניין הגיור הרב שלמה גורן קיבל השראה מסוימת מהחשמונאים. לא את אלמנט הכפייה, אלא את היכולת להרחיב את מערך הגיור ההלכתי על פי צורך השעה. בשעה שהקים את מערך הגיור הממלכתי הוא אומר: "אין זו הפעם ראשונה שיש צורך לגייר עם שלם. הורקנוס גייר את האדומים... כמותם כעולים מרוסיה. אמרו לאדומים: 'או שתתגיירו או שתעזבו'! אפשר לטעון נגד גיור בעל כורחם, אבל לי יש הוכחה שהגיור הצליח. עובדה, אחרי הגיור היו האדומים מתלמידי בית שמאי, ואם בית שמאי המחמירים קיבלו אותם לתוכם, משמע שהיה הגיור בעל תוקף ואף סנהדרין גדולה הסכימה לו".

אבל דומה שכאן נגמר הדמיון בין התנהלותן של שתי המדינות. היחסים בין היהודים במדינת ישראל עדינים ומורכבים, עוד לפני השאלות הרבות הנוגעות לנוכרים הגרים בה. נכון להיום, רוב העם היושב בציון אינו חש מחויב לתורה ומצוות. הניסיון מוכיח שעל מהלכים הנתפסים ככפייה משלמים במחיר כבד של ניכור ודחייה מכל מה שריח יהדות דתית עולה ממנו.

פרט לריחוק ולקיטוב שנוצר בין פלגים שונים בעם, נפגעת המסורתיות העמוקה הקיימת בקרב אנשים רבים והאפשרות של אחרים להיכרות חיובית יותר עם יהדותם, מורשה קהילת יעקב. את החקיקה הדתית יש להגביל למינימום האפשרי לקיום עמיות יהודית - ענייני מעמד אישי וגיור - ואף אותם (כדרך האכסניא הזאת) לעשות ככל האפשר ביעילות ובמאור פנים. את הדיונים החשובים על הצביון היהודי של הפרהסיא הישראלית נכון להמשיך ולקיים באמצעות שיח הסכמות ואמנות חברתיות.

בשנת ה־73 לנס קיומה של מדינת ישראל נזכור שהאוצר היקר שהופקד בידינו לעולם אינו מובן מאליו, ויש להלך בו ברגש. ההיסטוריה הוכיחה, במילותיו של הרב זקס זצ"ל, שאף אחד לא יכול להביס את היהודים - פרט ליהודים.

ועל היחד העדין שלנו נתפלל במילות הפיוט לחנוכה של ריה"ל: "יַחַד בְּאוֹרְךָ אֵל נָאוֹר נִרְאֶה אוֹר".

הכותבת מלמדת במדרשות נשמת ומת"ן