הרב יובל שרלו
הרב יובל שרלו צילום: דוברות צֹהר

האם ניתן להבחין בין המוסר והאתיקה של היהדות ובין המוסר והאתיקה של ההלניזם? עצם העמדת שאלה זו כוללת בתוכה הנחה, שאנחנו בדרך כלל לא מתחנכים לאורה, והיא שהיו לעולם ההלניסטי ערכים מוסריים ואתיים שהם נהגו לאורם. אנו רגילים להשחיר מאוד את דמותם של היוונים, וממילא לא קשובים להכיר בעולמם המוסרי, ועל כן מפסידים הרבה מאוד בשל התעלמותנו ממה שאנחנו יכולים ללמוד מההשוואה שבין הערכים המוסריים, בחינת "ראו מה בין בני ובין חמי".

שכן חלק בלתי נפרד מהתרבות ההלניסטית, שאנו מכנים אותה בשם "יוונית", היה פיתוח אינטנסיבי של עקרונות מוסריים. העיקרי שבהם היה הסטואה, שפיתח את החובה המוסרית להיות נאמן לטבע האנושי האוניברסלי, להעמיד את התבונה כבסיס לקיום האנושי הראוי ולעבוד את הא-ל, שהוא כמובן פסל ותמונה. הדרך הטבעית היא דרך האמצע, שאינה קיצונית, אינה יצרית ומופנית כלפי כלל האנושיות ולא רק כלפי הקבוצה עצמה. נראה כי אם לא היינו כותבים בראש הפסקה שאנו עוסקים בתרבות האתית ההלניסטית, היה אפשר לסבור כי אנו עוסקים בעקרונות המוסר היהודיים שהם לעילא לעילא. דווקא משום כך ניתן ללמוד את ההבחנה דווקא מהמפגש הזה.

חז"ל ביטאו את ההבחנה הזאת באחד הסיפורים המקסימים והמכוננים של המפגש בין אלכסנדרוס מוקדון וחכמי הנגב (תמיד לא, ב-לב, ב). זהו סיפור מופלא, שכן הוא מפגיש את חכמי ישראל עם ההלניזם עוד קודם שהפכו לאויב, וכדאי להתכונן לחנוכה באמצעותו.

דמותו של אלכסנדרוס אינה מושחרת. להפך, הוא מוערך מאוד והדיון עמו הוא בעל משמעות גדולה. בין שאר נושאי הדיון עלו שלוש הסוגיות המוכרות לנו היטב: "אמר להם: מי מוגדר חכם? אמרו לו: איזהו חכם - הרואה את הנולד. אמר להם: מי מוגדר גיבור? אמרו לו: איזהו גיבור - הכובש את יצרו. אמר להם מיהו המוגדר כעשיר? אמרו לו: איזהו עשיר – השמח בחלקו" (בתרגום חופשי). מהקשר הדברים נראה כי מדובר בפולמוס. על אף שתפיסת העולם של אלכסנדרוס מוקדון אינה מופיעה כאן במפורש, הסיפור כולו עוסק בדברים שלמד מחכמי הנגב, שעמדו בניגוד לתפיסה המוקדמת שעמה הגיע למזרח התיכון.

שלוש היסודות האלה אינם עוסקים במעשה המוסרי עצמו, אך הם המשפיעים עליו ביותר, שכן יש בהם ביטוי של שורשי המוסר מבית המדרש של תורת ישראל. המבט על שלוש שאיפות השורש של האדם – חוכמה, גבורה ועושר – מעצב את ההדרכות המוסריות המעשיות, וממנו נגזרות הפעולות הראויות. הקביעה כי עיקרה של הגבורה הוא יכולת כיבוש היצר ועשיית המעשה הנכון מצד עצמו, יסודו של העושר הוא השמחה בחלקו של האדם ושורש החוכמה הוא היכולת לצפות לטווח ארוך את משמעות הפעולות משפיעה השפעה ניכרת על המעשה הנכון.

ההלניזם המתואר בעולמם של חכמים הוא ההלניזם שכובש את העולם ואינו רואה בכך סתירה למעשה המוסרי – ואילו הבשורה של חכמינו היא הכיבוש העצמי. ההלניזם מציב את השגת העושר כמהפכה העצומה שעשה בעולם, שאת מחירה שילמו העמים הנכבשים, העבדים ודומיהם, ואילו תפיסת העושר הממקדת את הדברים בשמחה בעושרו של האדם יוצרת מרחב המאפשר להתייחס לעבדים כאל מי שגם זקוקים למנוחה, ומכוחו של זיכרון יציאת מצרים לחייב את שביתתם ביום השבת. ראיית הנולד עוסקת במשמעות ארוכת הטווח של הפעילות, שחלק ממנה הוא גם השיקולים המוסריים, ולא רק פעילות טקטית הנוגעת למעשה הנוכחי.

שיאו של הסיפור וסיומו הוא בתביעתו של אלכסנדרוס להיכנס לגן עדן בשל היותו מלך, והתשובה שהוא מקבל משם: "זֶה הַשַּׁעַר לַה' צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ". מוסר של מלכים מול מוסר של צדיקים.

הכותב הוא ראש מרכז האתיקה בצהר וחבר הנהלה