הרב יהושע ויצמן
הרב יהושע ויצמן צילום: יוני קמפינסקי

"ארבע שאיפות עומדות ברוח האדם, נשפעות מרוח העולם במחלקותיו. האחת, שאיפת הרע הגמורה, חפץ השלטתו בכל ערכי החיים והעולם. מזה יצאה התקופה האלילית, והיא פועלת בעומק זוהמתה גם עד כה בכל ענפיה, שהם הם סורי הגפן נכריה, בכל רשעה, מחלה, סכלות, וחורבן, בין הגלויים בניוולם, בין המכוסים במעטה היופי החיצוני, כבוד מדומה ומשטר ממשלת תבל.

השאיפה השניה היא הכרת הרע ברשעתו, ומתוך כך הכרזת היאוש המוחלט של כל היש, ושאיפת ההצלה בכליון מוחלט, וכונניות חיים למטרה זו.

השאיפה השלישית היא יאוש למחצה, כלומר, להתיאש מהרשעה בעצמה, מהרע ושליטתו בעצמו, למסור בידו את החומר ואת העולם החברותי, הנגרר הרבה אחרי מראה עינים, ולהציל מתוך יאוש זה את הפנימיות של החיים, שזהו צד הטוב שלהם.

השאיפה הרביעית היא העומדת להציל את הכל. מבלי להשאיר גם צרור, לחשוב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, להציל את הגוף כמו הנשמה, את חיצוניות ההויה כמו פנימיותה, את הרע בעצמו כמו את הטוב, ולא עוד אלא להפך את הרע לטוב גמור, ולהעלות את העולם ומלואו בכל צדדיו ותכסיסיו, את העולם היחידי בכל ערכיו החומריים, ואת העולם החברותי בכל סדריו, להעמיד את הכל על בסיס הטוב.

זאת היא שאיפת ישראל. המבוטאה במעמקי תורה, ביסוד האמונה, בהליכות החיים, בכל מלחמותיו, המעשיים והרוחניים, בכל תקותיו, למרבה המשרה ולשלום אין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו, להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה, קנאת ד' צבאות תעשה זאת. וקנאת ד' היא רוח החיה בגבורת ישראל, שלא להניח להרשעה האנושית ולא להרשעה העולמית אפילו כמלא נימא, והאלילים כליל יחלף, ונשגב ד' לבדו ביום ההוא, ישמחו השמים ותגל הארץ ויאמרו בגוים ד' מלך.

ומובן הדבר, שבין היאוש הגמור, של הבודיסמוס, ובין היאוש למחצה, של הנוצריות, הם משמשים באיזה אופן את הרשעה העולמית, ברצותה על כל פנים להמשיך אליה כל אשר תוכל, לפחות להודות בממשיותה ונצחונה, כשהיא לעצמה, וממילא היא מתבצרת. ובא אור ישראל להסיר את כל חושך, ולהעביר מן הארץ כל ענן מקדיר, להסיר את פני הלוט על כל העמים והמסכה הנסוכה על כל הגוים" (אורות הקודש ח"ב, עמ' תפ"ח).

הנצרות, ותרבות המערב היונקת ממנה, אוחזת בשאיפת ה"יאוש למחצה". תרבות זו התייאשה מהיכולת של האדם לתקן את העולם ולהתמודד עם היצר הרע. בעומק, זהו ייאוש מהחיים בצורה מתוקנת. על כן היא מחלקת את החיים לשני חלקים. חלק אחד שייך לאדם, לחומר, ליצרים, והחלק השני שייך לטוב ולקדושה.

על פי שיטה זו, הצד החומרי שייך לחלק הרע של המציאות, והוא משותף לכל האנשים. לעומת זאת, רק מעט אנשים שייכים לצד הרוחני והטוב של העולם, והם מתנתקים מהחומר ומהרע ואינם שייכים אליהם כלל.

לתרבות המערבית אין אמון באדם וביכולת שלו לתקן את הרע. אפשר להיות נזיר שמתנתק מהרע, אך אי אפשר להיות קשור אל החומר ואל הרע ולתקן אותם.

התוצאה של תפיסה זו היא המתירנות שאנו רואים בעולם. לעולם החומרי אין כל קשר לצד הרוחני ולתיקון של העולם. היצרים נועדו רק כדי להתענג עליהם, ולא כדי להתמודד איתם ולעדן אותם. על כן דוגלת שיטה זו במתירנות מוחלטת. אין כל צורך, וגם אין יכולת, להגביל את יצריו של האדם ולכוונם לטוב.

צורת החיים הזאת נובעת מייאוש מיכולתו של האדם לתקן, להתמודד, להיאבק ולהציל את המציאות מן הרע שקיים בה.

אנו סובלים הרבה מהחדירה של התרבות המערבית אלינו. בניין המשפחה נפגע מכך מאוד. התחושה שחיי המשפחה וחיי האישות הם חטא, דבר שאיננו יכול ללכת יחד עם קדושה - נובעת גם היא מהתפיסה הזאת. לא מאמינים שאדם יכול לחיות בקדושה. ההבנה שאפשר לחיות את המציאות ואת חיי המשפחה מתוך קדושה היא תפיסה ישראלית־אלוקית.

את התרבות המערבית אנו פוגשים בתפיסות יסודיות של החיים. המחשבה ש"חובה לבלות", התחושה שצריך "לשלם" ליצר את חלקו, שאי אפשר לחיות בלי בילויים ותענוגות - נובעת מהתרבות המערבית. כשמנסים לחשוב על צורת בילוי נקייה וטהורה - זה כבר "לא שווה". אם זה טהור ונקי - זה לא בילוי. כדי "לנקות את הראש" חייבים לצרוך משהו שבא מתרבות של גויים. כך מרגישים רבים.

זוהי תרבות שאנו מוקפים בה. אנו צורכים את התרבות הזאת, חיים כגויים בחלק מסוים של חיינו, ואחר כך חוזרים לחיים של יהודים. בחלק מהחיים אנחנו בסדר, ובחלק אנחנו לא בסדר. גם אצלנו זה נובע מחוסר אמונה ביכולת שלנו לתקן את החיים ולהתמודד עם היצר בלי להיכנע לו.

אולם התורה רואה את העולם בצורה אחרת. התורה מדריכה את האדם לעמול ולתקן את העולם. לכן אנו רואים את עיקר עבודתנו ביכולת לתקן את המידות, לשנות מידה מקולקלת, להפוך את הנהגותינו לטוב. התרבות המערבית מיואשת ממאבק זה, ואיננה עוסקת בכך כלל. אולם אנו צריכים לעמול על תיקון המידות, על הכוונת היצרים בדרך חיובית, טובה ובונה.

כשאנו יונקים את ההשקפה מן העולם - אנו מושפעים מהייאוש הזה. הסרטים הרבים מבטאים את הייאוש מהתמודדות אמיתית עם המציאות. מי שרגיל בכך, חי בתחושה שהחיים הם חטא. חיי אישות אינם דבר שיכול להיות קשור לקדושה. זה לא הולך ביחד. קשה מאוד להשתחרר מהתפיסות הללו, שעומדות בבסיס התרבות המערבית שאנו צורכים.

אבל אנחנו לא מחפשים את הפתרון ואת ההנאה "כאן ועכשיו". אנחנו מאמינים בדרך ארוכה של תיקון האדם והעולם, בעמל מתמשך ועקבי של תיקון המידות והשלטת הטוב על העולם.

הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר מעלות