ביום בהיר אחד לפני כארבעים שנה, בעודי תלמיד צעיר בישיבה ותיקה, שופצה הספרייה. אחד הר"מים בישיבה הודיע לנו, קבוצת תלמידים, שהוא לא ייכנס לספרייה המחודשת והיפה. הוא סיפר על אביו שלמד תורה במסירות לאור הנר גם כשלא היה חשמל, התקומם כנגד הצורך באסתטיקה וראה בה מותרות מיותרות. הסיפור עדיין מהדהד במוחי ואינו מרפה, ובחלוף השנים אני חש ששאלת יחס היהדות ליופי היא הרבה יותר משאלת היופי עצמו.
אסביר. יחס היהדות למדע, לעבודה ולחיי משפחה הוא מהמפורסמות. בסופו של דבר רבי יהושע היה פחמי ורבי יוחנן היה סנדלר כי הם היו חייבים להתפרנס, אין דרך אחרת. באותה מידה אי אפשר לחיות בלי מדע וטכנולוגיה. בלעדיהם אין רפואה ותחבורה, אין מזון ואין אנרגיה. הדברים כה פשוטים. אך בלי יופי - אפשר גם אפשר. היופי הוא מותרות. אפשר ללמוד תורה במרתף חשוך, ואפשר להתגורר בחורבה או באוהל. אפשר לישון על הארץ עם שק שינה, ואפשר ללבוש בגדים טלואים, קרועים וחסרי צורה. ולכן המקורות הרבים הרואים ערך ביופי ובהנאה מלמדים על גישה עקרונית ביחס לעולם החול.
דברי הגמרא המפורסמים "שְׁלֹשָׁה מַרְחִיבִין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם, אֵלּוּ הֵן: דִּירָה נָאָה, וְאִשָּׁה נָאָה, וְכֵלִים נָאִים" (ברכות נז, ב) רואים חשיבות בהרחבת דעתו של אדם. עולם החול איננו נתפס רק כהכרח שלא יגונה, על מנת לשרוד. הוא נתפס בעיניה הערכיות של היהדות כבעל משמעות לכשעצמה. רוחב הדעת, ההנאה, מובילים לשמחה בעולם, לקורת רוח. כמובן, כל אלה צריכים להיות מחוברים במרקם אחד לעולמו הרוחני והמוסרי של האדם. היופי היהודי מוגדר כהרמוניה בין רכיבים רבים ככל האפשר. על הרייכסטאג הגרמני אי אפשר לומר שהוא יפה, שהרי מחובר היה בעבותות אל הרשע. כך שלא רק שלא היה מוסרי בלבד, הוא היה אף מכוער כנזם זהב באף חזיר. יופיו החיצוני התלכד עם רשע וכיעור מוסרי, כך שהוא לא יפה. הציווי "לֹא תְחָנֵּם - לא תיתן להם חן" שנאמר ביחס לעבודה זרה איננו ציווי מלאכותי הגורס כביכול: אל תאמרו על בית עבודה זרה שהוא יפה גם כשהוא באמת יפה בעיניכם. אלא חברו את התכלית השלילית של המבנה אל יופיו ותקבלו כיעור, כי על היופי להתלכד עם המשמעות, המטרה והשימוש של הדבר.
אבל כל עוד הדברים מתלכדים ומתחברים, היהדות אומרת: מותר ליהנות, לשמוח, להיות ברוחב הדעת מעולמנו המקסים והעשיר. במידה, בשיקול דעת, אבל השמחה נפלאה היא. מה טוב ומה יפה ללמוד תורה בספרייה מרחיבת דעת.
הלגיטימציה שהיהדות מעניקה לעולם היא הבסיס ליחס שבין תורה ועבודה, תורה ומדע, תורה וכלכלה. מכיוון שאם מותר ליהנות מיופיו ועושרו של העולם שברא ה', הרי שמותר לאדם ליהנות ולשמוח בעבודתו. איש המדע כמו פועל הבניין, המזכירה כמו עורכת הדין, הרופאה כמו המהנדס מותר להם לשמוח במקצוע שבחרו, כי היהדות חפצה בעולם ומחייבת אותו.
בעידן הקורונה, שנתפלל כי תסור מאיתנו במהרה, יש לקשר האמיץ עם העולם משמעות אדירה בשמירה על הבריאות. מתברר שככל שהאדם קשור ומחובר לעולם, כך הוא ישתף פעולה וייתן אמון במדענים, במנהיגים, במקבלי ההחלטות ובמשמעת הנדרשת בימים אלה. אדם שתופס את העולם כחלק מהותי מערכיו, אמונתו ושמירת המצוות שלו, יתפקד באופן מאוזן ונכון. הוא יחפש את הדרך לממש את ערכיו ובהם לימוד התורה כחלק מתפיסת העולם שלו.
נמצאנו למדים כי היחס ליופי מבטא באופן עמוק את היחס לעולם בכללו.
הכותב הוא יו"ר עמית בצהר ונשיא מכון פוירשטיין