"נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיִּמְסֹר עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ וְאַל יַלְבֵּן פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים". הביטוי הידוע, שמדגיש את החומרה בגרימת בושה לחבר, נלמד מסיפור יהודה ותמר שמופיע בפרשתנו. זוהי מימרא שמתבססת על מוכנותה של תמר למות ולא להודיע ברבים את קלונו של יהודה.
הדרשה הזו מופיעה במספר מקומות בגמרא, וכל פעם בהקשר אחר. באגדה שלפנינו, המימרא מובאת בסופו של סיפור על צדקה בסתר ועל הבושה שבנזקקות:
"מַר עֻקְבָּא – הָיָה עָנִי בִּשְׁכוּנָתוֹ, וְהָיָה רָגִיל בְּכָל יוֹם לִזְרֹק לוֹ אַרְבָּעָה זוּזִים בְּצִנּוֹר הַדֶּלֶת. פַּעַם אַחַת אָמַר: אֵלֵךְ וְאֶרְאֶה מִי עוֹשֶׂה עִמִּי טוֹבָה זוֹ. אוֹתוֹ הַיּוֹם שָׁהָה מַר עֻקְבָּא בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַרְבֵּה וְהָלְכָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָם הֶעָנִי שֶׁהִטּוּ עַצְמָם לַדֶּלֶת – יָצָא אַחֲרֵיהֶם. בָּרְחוּ וְנִכְנְסוּ שְׁנֵיהֶם לְתַנּוּר גָּרוּף, נִכְווּ רַגְלָיו שֶׁל מַר עֻקְבָּא. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: תֵּן רַגְלֶיךָ עַל רַגְלַי. חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ. אָמְרָה לוֹ: אֲנִי מְצוּיָה בְּתוֹךְ הַבַּיִת וַהֲנָאָתִי קְרוֹבָה.
וְכָל כָּךְ לָמָּה? מִשּׁוּם שֶׁאָמְרוּ: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיִּמְסֹר עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ וְאַל יַלְבֵּן פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים. מניין לנו? מתמר, דכתיב: היא מוצאת". (בבלי כתובות ס"ז, ב, בתרגום ספר האגדה).
מר עוקבא נותן בעקביות סכום מכובד של צדקה בסתר לעני. יום אחד, העני מחליט לברר את זהות התורם המסתורי, וכשמגיע מר עוקבא לתת את הצדקה היומית, העני יוצא אחריו. מר עוקבא מבין שגילוי זהותו יבייש את הנזקק, וכמפלט אחרון הוא ואשתו מתחבאים בתוך תנור עם גחלים לוחשות, שגורמות לרגליו של הצדיק להיכוות.
כשאשתו מציעה לו לשים את רגליו על רגליה, שבדרך נס אינן נפגעות מלהט האש, הוא נבהל. בתגובה, אשתו מסבירה לו שלעומת צדקה כספית, העניים המתארחים בביתה מקבלים את סעודתם ללא טרחה מצידם (לפי רש"י). המטפורה של כניסה לכבשן האש בשביל לא לבייש, מקבלת בסיפורנו ביטוי מוחשי עם כניסת מר עוקבא לתנור, ומבהירה היטב כמה משפיל זה להיות נזקק.
אך הסיפור אינו נגמר שם. מר עוקבא מעניק בסתר, אך נפגע בתוך התנור, בעוד אשתו שנותנת צדקה פנים אל פנים שוהה שם ללא חשש. האמנם מתן בסתר עדיף על נתינה ישירה בכל מצב?
ובכלל, כל הסיפור "משחק" עם הנסתר והנגלה. איננו יודעים את שמם של העני ואשתו של מר עוקבא, אך הם אלו שמבקשים לראות פנים. העני רוצה לראות מי מכלכל אותו, והאישה נותנת צדקה ללא הסתר פנים. דווקא מר עוקבא, היחיד שאנו יודעים את שמו, מסתיר את זהותו מהעני, ואינו נותן ביטוי מילולי למחשבותיו – שתיקתו לאורך הסיפור רועמת.
בניתוח ספרותי נגלה שהסיפור מחולק לשני חלקים. בחלק הראשון מספרים על העני ומר עוקבא, ובחלק השני מתרחשת הדרמה שבתוך התנור. הבריחה מהעני נמצאת בדיוק במרכז העלילה, ומבטאת את היפוך מעמדו של מר עוקבא – מנותן הצדקה הוא הופך למקבל העזרה. ההבנה שאשתו יכולה לעזור לו במקום בו הוא חסר אונים מחלישה את דעתו לא רק בגלל שהנס לא קורה לו. יש כאן דגש לתחושה הקשה של מי שצריך לסיוע חיצוני, שאינו יכול לעמוד על רגליו שלו. ממש "נזקק".
רק בנקודה הזו אשתו מסבירה את עמדתה, ומלמדת אותנו שיש אפשרות אחרת, גבוהה יותר של נתינה. הנתינה בסתר של מר עוקבא מפרידה בין הנותן למקבל. דבר זה מסומל בעובדה שמר עוקבא והעני אינם נפגשים – האחד בתוך הבית, השני מחוצה לו, והכסף מונח בדיוק ביניהם – במפתן הדלת.
לעומת זאת, אצל אשתו אין הפרדה כזאת. בהכנסת האורחים לביתה היא מכירה בהם כאנשים, עם פנים וזהות, ומבטלת את ההיררכיה של נותן ומקבל. אלמנט ההשפלה מתבטל ומוחלף בחום ובחיוך, שלפעמים חשובים יותר מהכסף עצמו. גם הדרך בה אשתו של מר עוקבא מרגיעה את בעלה מעידה על תוכן דבריה. כשמר עוקבא הופך ל"נזקק", היא עוזרת לו גם בפן הפיזי, אך גם מעודדת אותו ומרככת את תחושת ההשפלה למול חלישות דעתו.
ושמא ניתן ללמוד מכאן גם על הסיפור של יהודה ותמר, ממנו הגמרא לומדת על הלבנת הפנים. גם שם הגילוי וההסתר משמעותיים לסיפור – "וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ" (בראשית לח,טו). זה פסוק צורם ואירוני, שמדגיש את העובדה שיהודה לא ראה את תמר כאדם, כפרסונה, ורואה אותה רק כזונה, ללא אישיות. הוא התעלם מקשיי כלתו, ולא קיים את הבטחתו לחתן את בנו האחרון עמה (שם לח,יד). בדומה לאשת מר עוקבא, שאינה צריכה לברוח מעניים לכבשן האש כי היא רואה את העני כאדם; כך תמר לא הייתה צריכה לצאת להורג אם יהודה היה מתייחס אליה ולקשייה.
נדמה שהסיפור אינו מבטל את החשיבות של מתן בסתר והחשש מהלבנת החבר, אך מראה שאפשר גם אחרת. מלכתחילה, ניתן לייצר סיטואציה שונה בה אלמנט ההשפלה מתבטל לגמרי, כי פונים לעני כאדם, לא כנזקק. זהו מצב גבוה יותר, בו האלמנט הנפשי והחברי חשוב לא פחות מהכסף ומהאוכל. כך או כך, חז"ל שוב מלמדים אותנו שהדרך חשובה לא פחות מהתוצאה.
ניתאי הוד הוא אברך בישיבת "ברכת משה" מעלה אדומים.
להארות ותגובות ניתן לפנות במייל [email protected]