"שעת נעילה"
"שעת נעילה"כאן 11

1.

הדבר העיקרי שרציתי לעשות כשסיימתי לצפות בפרק הסיום הכפול של "שעת נעילה", הוא לכתוב מאה פעמים, כמו תלמיד יסודי בעונש: "מלחמה זה נורא, מלחמה זה נורא, מלחמה זה נורא".

אבל במקום זה אכתוב סיכום אישי לסדרה הזו.

2.

אתחיל מהטוב.

ההפקה, כמובן, מרשימה מאוד. הביאו טנקים אמיתיים, המדים והתפאורה משכנעים (למעט פשלות קטנות), הפיצוצים נראים כמו פיצוצים ושיירות חיילי האויב נראות כמו עשרות טנקים ששועטים בשדה.

ההומור עובד כמעט כל הזמן.

המשחק בסך הכול טוב. התחברתי לרוב הדמויות, פחדתי וכאבתי איתן, התעצבנתי כשהן עושות דברים מטופשים. להוציא כמה חריגות ובראשן מני, שאמנם גולם בידי השחקן הכי גדול על הסט, ובכל זאת ליאור אשכנזי נראה כאילו הוא מדקלם את הטקסט שלו (אולי כי זה היה טקסט קלישאתי ושחוק? אופס, גלשתי לחלק של הרע ואנחנו עדיין בטוב. אגב, מלחמה זה נורא).

ולפני השלילה נוסיף שאומרים שרבים מלוחמי יום הכיפורים הרגישו שסוף סוף מספרים את הסיפור שלהם ומכבדים אותם. אם זה נכון, הרי הסדרה הזו בהחלט עשתה דבר גדול. הסדרה גם יצרה עניין מחודש במלחמת יום הכיפורים, מדד פשוט הוא ויקיפדיה: הצפיות בחלק מהערכים בנושא הוכפלו פי שלושה וארבעה בחודשיים-שלושה האחרונים.

אוסיף לזה שאחותי (בת חמש עשרה וחצי) שסיימה לראות את הסדרה התקשרה אלי לחלוק רשמים, והיא דווקא מאוד אהבה, וחשבה שהסדרה מציגה את לוחמי צה"ל בגבורתם. כך שהביקורת שאכתוב בהמשך היא אישית, וכנראה שאנשים שונים רואים דברים שונים.

אגב, מלחמה זה נורא.

3.

ועכשיו לרע.

נתחיל מהכתיבה. היא לא טובה.

היוצרים החליטו ליצור עניין, ולהוסיף סיפורים אישיים – שלושת הפנתרים השחורים, סיפור האהבה של יואב ודפנה, תסביכי האבהות של מני. זה לא בהכרח רעיון גרוע, אבל הוא לא עשוי טוב – שוב ושוב הדמויות אומרות משפטים צפויים ושחוקים, ולעתים קרובות מתנהגות בטיפשות.

אתה לא יושב בבונקר תחת אש ארטילריה, ומאחל לחבר שלך שימות, כי הוא משתכנז שרוצה להתחתן עם אחותך; אתה לא גונב ג'יפ צבאי ומספר סיפור ילדים בקשר; אתה לא לוקח לטנק שלך באמצע מלחמה נער שמעולם לא ישב בטנק ואת אביו הפציפיסט והאגואיסט שלא נגע בנשק X שנים; אתה לא בא לאקסית שלך, שהחבר הנוכחי שלה שוכב פצוע כמה קילומטרים ממך, ומספר לה שתמיד תהיה בלב שלה. בכל אחד מהקטעים האלה, שהיו אמורים להיות דרמטיים ועוצמתיים, הרגשתי בעיקר מבוכה.

גם הנאומים מלאי הפתוס לא ממש משכנעים. ויש יותר מדי ויכוחים בסגנון: "תהיה אתה המפקד", "מה פתאום, תהיה אתה", "מה פתאום, תהיה אתה", "טוב, השתכנעתי".

חבר הפייסבוק שלי אור אסולין הציע את "מבחן הצופה הטיבטי", כלומר איך הייתי מתרשם מהסדרה לו הייתי טיבטי ולא מעורב רגשית. אז אפשר לומר שפחות או יותר בכל רגע פטריוטי בסדרה, התערב הצופה הטיבטי שבי ואמר "מה לעזאזל השטות הזאת?"

4.

ולגבי הרגעים הפחות פטריוטיים.

אני לא מכיר את היוצרים, ואין לי סיבה להניח שהם לא ציוניים, אז אני מניח שככה הם פשוט תופסים את ההיסטוריה, ושחשוב להם להדגיש שמלחמה זה נורא (למי שלא הבין את המסר הזה, נעמד מלאכי בפרק 8 ואומר מפורשות: "מלחמה זה נורא". תודה, מלאכי. אליל הבנות והנוער אתה). אבל התוצר שלהם מוציא את גיבורי יום הכיפורים אנשים פשוט קטנים.

כמעט כל הדמויות יוצאות רע, ובאופן מודע. אבירם, קצין השריון הקיבוצניק החתיך, נהרג מירי צלף ברגע של יהירות; הסמל כספי מאבד עשתונות, הורג בטעות שישה חיילי צה"ל, רוקד כמו פסיכי תחת ארטילריה ולבסוף נהרג גם הוא; החיילים המרוקאים רבים עם האשכנזים, ומתעסקים במי הלשין על מי, ולא נחה דעתם של היוצרים עד שמרקו רוקד ללא בגדים בשדה הקרב; קצין החי"ר עולה על מוקש, סתם כי הוא לא נזהר, ואנחנו זוכים לראות אותו במשך פרק שלם נגרר על הרצפה, מייבב ומבקש לקבל כדור בראש; עיתונאי אגואיסט מנסה להפעיל פרוטקציות בשביל הבן שלו, ואומר משהו מכוער על שר הביטחון; ואפשר להמשיך עוד.

האם לדברים האלה יש הדים היסטוריים? כמובן שכן, הרי ברור שבמלחמה קורים דברים רעים. אבל היוצרים מתעקשים להדגיש שוב ושוב את המסר הבנאלי הזה, מלחמה זה נורא ואיום ולרגע אל תחשבו אחרת, ונותנים לו הרבה יותר מקום מאשר לגבורה, לרגעים מלאי השראה. לא במקרה התמונה האחרונה בסדרה היא לא הפנים המעודדות של הלוחמים אחרי נאום המוטיבציה של המפקד, אלא הרכב של מני השבור כשהוא מתרחק מהגולן.

5.

קו עלילה מטופש במיוחד הוא אבינועם, שמבוסס על דמות אמיתית. במקור, הקצין נתפס במוצב החרמון; בסדרה אבינועם מחולץ, כולם מתים סביבו והוא יוצא באורח פלא כמעט בלי שריטה, הוא מתעלף, חוזר לכוחותיו, משכנע את מפקד החזית לתת לו נגמ"ש פרטי, גונב אותו, מסתער על חבורת חיילים סורים עם נשק שהוא לא יודע להשתמש בו למרות שיכול היה פשוט ללכת משם עם דפנה, ואז נופל בשבי.

עם קצת מאמץ, אני מאמין שאפשר היה להכניס שם עוד כמה דברים לא הגיוניים, אבל נסלח ליוצרים, כי לפחות קיבלנו רגע אחד של גבורה כשאבינועם (בניגוד לדמות שעליו הוא מבוסס) לא נשבר בחקירה. חוץ מזה, לפחות צנובר הקיפוד שרד את ההתגנבות דרך קווי האויב.

6.

ומי האויב?

להתרשמותי הסורים הם הנבל המשני. האויב המרכזי הוא המלחמה.

כי תאמרו – לפחות רואים שהסורים רעים ואנחנו הטובים? אנחנו מקבלים הצצות לזווית של החייל הסורי המסכן והמבוהל (שיואב יורה לו בגב), ומגלים בפרק האחרון שגם לחוקר הסורי יש נרטיב, שגורס שאנחנו פתחנו במלחמה כשגזלנו מהם את הגולן.

ותגידו: בטח שהסורים רעים, הם מכים שבויים! ובכן, קבלו את מרקו מכה למוות חייל סורי שהרים ידיים, ועוד מתעלל בגופה.

ותטענו: אבל לפחות רואים את המקצועיות של השריונרים ונותנים להם כבוד? ובכן, כן, בפרק הראשון. אלא שאז אנחנו מגלים שבעצם גם נער עדין ונטול הכשרה יכול לעשות מצוין את העבודה, יחד עם נהנתן בגיל העמידה.

7.

אז אחתום בדבריו של חבר נוסף, אורי אוחיון: אנחנו אולי העם היחיד בעולם שסרטי המלחמה שלו מוציאים את הלוחמים הרבה פחות גיבורים (והרבה יותר אגואיסטים) משהיו באמת.