ימי הקורונה הביאו עימם אתגרים רבים, וביניהם אתגר גדול למערכת החינוך אשר נדרשה להמציא את עצמה כמעט מחדש.
אין עוררין על כך שנעשו ונעשים מאמצים רבים על מנת להנגיש לתלמידים בבית את חומרי הלמידה, ועל כך מגיע לשר החינוך ולאנשים תחתיו הערכה גדולה. אלא, שאני סבורה כי יש בעיה שהמדינה לא שמה אליה לב שזקוקה לטיפול.
ישנם לא מעט ילדים שהלמידה מרחוק זה דבר כמעט בלתי אפשרי עבורם, הן מבחינה כלכלית והן מבחינות אחרות. למשל, משפחות מרובות ילדים, גם אם המשפחה נמצאת ברמה סוציואקונומית טובה, הרעש בבית לא מאפשר לילדים ללמוד דרך המחשב. בעיות אלו הופכות למסובכות יותר כאשר אחד מבני הבית הוא בעל צרכים מיוחדים, או כאשר שני ההורים עובדים והילד הוא זה שבכלל צריך לשמור על אחיו הקטנים.
אציין גם ילדים שמפחדים להביע את עצמם דרך המחשב וזקוקים לאינטראקציה חברתית כדי להשתתף בלמידה. את המעגל הזה ניתן להרחיב לעוד הרבה סיפורים של ילדים שלאט לאט מאבדים את הקשר עם הכיתה. הקשר עם הכיתה נחוץ כמובן כדי לשמור על הרמה הלימודית הנדרשת, אך הוא גם נחוץ לתחושת השייכות של התלמיד לקבוצה כלשהי, להפרת בדידות, ולבניית הביטחון העצמי בשלבים קריטיים בהתפתחותם של ילדים ובני נוער.
ברצוני להציע כמה פתרונות שיכולים לדעתי לתרום לפתרון בעיות אלו.
ראשית, בתי הספר יכולים לשמר מפגשים של קבוצות קטנות בקפסולות בשטח פתוח יחד עם המורים מידי שבוע. אחת הבעיות המרכזיות באיבוד הקשר עם התלמיד היא שאין קשר אישי מחייב עם המורה. גם בהנחה שהמורים מבצעים שיחות טלפון מידי פעם לתלמידים, אין בכך שמירה על קשר אישי, משום שהמורה לא יכול להביט בעיני התלמיד ולהבין את מצבו. מפגש בקבוצה קטנה עשוי לתת למורה אינדיקציה על התלמידים ויכולת לתת מענה לתלמידים מתקשים. לאחר כמה מפגשים המורה יוכל לסנן לעצמו קבוצה אחת קטנה של תלמידים אשר צריכים מפגשים תדירים יותר, אל מול תלמידים אשר אינם זקוקים לכך. יבואו הטוענים מנגד ויסברו שגם למורים יש חוסר בזמן, אז אני אומר שהם צודקים וגם לזה זקוק מענה. המענה האפשרי לכך הוא שיום בשבוע לא יתקיימו לימודים לשאר התלמידים ויום זה יוקדש לטובת המפגש של המורים עם התלמידים.
הצעה נוספת אי השבתת פעילות של תנועות הנוער בשום מצב. בזמני הסגר המדינה החליטה להשבית את תנועות הנוער כאשר היא לא מבינה את הערך המוסף שתנועות הנוער מעניקות לאותם ילדים שלא מצליחים למצוא את עצמם בלמידה מרחוק.
תנועת הנוער נותנת לילדים מקום נוסף בו הם יכולים לבוא לידי ביטוי, מקום בו ניתן לשתף את המדריכים בקשיים וכמו כן זוהי דרך להעביר תכנים חינוכיים שלא דרך המחשבים. תנועות נוער מסוגלות לפעול תחת מגבלות משרד הבריאות- בקבוצות קטנות, בחוץ ובהקפדה על מסכות.
לא מזמן יצא לי להיפגש עם נער בכיתה ז' שחי בבית עם אמא בעלת מוגבלות סביבתית, ולא מצליח ללמוד דרך הזום כבר חצי שנה. אותו נער סיפר לי שכאשר תנועת הנוער הפסיקה את פעילותה זה חרץ את דינו להיות בודד לגמרי. לדעתי, תלמידים רבים עשויים לחזור למסלול הנכון בעזרת תנועות הנוער.
לאור דברים אלו, אני סבורה כי המדינה צריכה לתת את הדעת בבעיה חברתית רחבה מסוג זו ולחשוב על פתרונות יצירתיים, כי כל יום שעובר מפיל איתו עוד כמה תלמידים.
שחר גולן היא סטודנטית לעבודה סוציאלית בבר אילן