מצוות מורא המקדש זה לעלות להר הבית

אסור לעלות להר הבית? חובה לעלות להר הבית? לאיזו דעה צריך להקשיב? הרב רונן נוה במאמר תגובה למאמר של "מורא מקדש"

הרב רונן נוה , כ"ט בכסלו תשפ"א

מצוות מורא המקדש זה לעלות להר הבית-ערוץ 7
הר הבית
iStock

לאחרונה התפרסמה כתבה מטעם מורא המקדש שטוענת שהארגונים שמעודדים עליית יהודים להר הבית, מסלפים בשיטתיות את דעתם של גדולי ישראל בעניין העליה להר.

איני רוצה להתייחס כאן לחיוב לבניית בית המקדש, או לפעולות בנושא בניית הבית, אלא רק לעצם טענת הכותב: "שכל הרבנים החרדים, ורוב מוחלט של רבני הציונות הדתית- מתנגדים לעליה להר".

אנסה בע"ה לעשות סדר בנושא, ולשם כך אפתח בעובדות המוסכמות על כולם.

עובדה ראשונה- אכן, רוב גדול של גדולי ישראל בדור האחרון, מכל החוגים, פרסמו באופן פומבי שלא לעלות להר. זאת גם העמדה הרשמית של הרבנות הראשית.

עובדה שניה- לאורך הגלות הארוכה, לא היה שום איסור לא לעלות בהר. ככל שהתארכה הגלות, אז יותר ויותר נהגו לא לעלות להר, זאת מכיוון שהיה ליהודים קשה עד בלתי אפשרי לעלות להר מפני שהערבים לא נתנו ליהודים לעלות.

התנאים והאמוראים, גם אחרי החורבן, עלו להר. הרמב"ם, המאירי, המהרי"ט, רבי חיים אלפנדארי (בעל דרך הקודש), הרדב"ז ועוד רבים, עלו להר, או שהעידו שנוהגים לעלות להר (עיין בספר 'הר הבית כהלכה' (עמודים 95-104) וכן בספר 'המסורת על מקום המקדש', בהוצאת ישיבת 'עוד יוסף חי'). באופן כללי, קשה לדבר על מנהג ברור, כשרוב עם ישראל במשך למעלה מאלף שנה מפוזר בכל העולם ורחוק מירושלים, האם ניתן לומר שכולם נהגו לא לעלות להר?

עובדה שלישית- באופן עקרוני, מוסכם על כולם שאין איסור לעלות לכל הר הבית בימינו, וזאת על פי ההלכה הידועה שטמאי מתים מותרים בכניסה להר הבית, ורק מהחיל פנימה אסורה הכניסה (רמב"ם, ביאת המקדש ג,ד-ה). כמובן, לאחר הטהרות וטבילה מטומאה היוצאת מגופו. איסורם של גדולי ישראל בדור האחרון, נובע מכך שנעלם מאיתנו המקומות המדוייקים בהר אליהם ניתן לעלות, זאת כאמור מחמת שהערבים לא אפשרו ברוב הזמן לעלות להר. כמו כן, אסרו מחשש תקלה לרבים בעליה המונית, ולכן גזרו על כל הציבור לא לעלות להר (אלה הטעמים שכתבו גדולי ישראל לאסור, בתשובותיהם ההלכתיות ובגילויי הדעת שהתפרסמו).

אחרי שביררנו את העובדות המוסכמות ו-"גבולות הגזרה" בנושא,

נברר מה המשמעות לכך שרוב רבני ישראל פרסמו לא לעלות להר?

נבחן את הנושא מבחינה הלכתית, ומבחינה אמונית.

מבחינה הלכתית,

כתב הרמב"ם בהקדמת משנה תורה: "וכל בית דין שעמד אחר הגמרא בכל מדינה ומדינה וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו... לא פשטו מעשיו בכל ישראל... היות בית דין של אותה המדינה יחידים ובית דין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים... לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג כמנהג מדינה האחרת. ואין אומרים לבית דין זה לגזור גזירה שגזרה בית דין אחר במדינתו".

עוד כתב הרמב"ם בהלכות ממרים (פ"א): "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה... ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך... כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל... כשהיה בית דין הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל... משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו זה אוסר וזה מתיר",

כלומר, רק פסקי בית דין הגדול, שמייצג את כלל ישראל, מחייב את כל העם, אבל בית דין אחר, מחייב רק את מקומו.

זאת אחת הסיבות, שרבותינו הראשונים והאחרונים כתבו שמאז חתימת התלמוד, אין בכוחנו לגזור גזירות (הביא דבריהם הרב עובדיה יוסף ביביע אומר י,כז ובעוד מקומות).

נעיר, שראוי ונכון לכל קהילה ולכל אחד, לבחור לו רב ומנהיג: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" (דברים טז,יח), וכדברי הגמרא: "כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה: בית דין..." (גמרא סנהדרין יז ע"ב, ורמב"ם דעות ד,כג), ובוודאי אחד הקלקולים הגדולים של הגלות שאין פסיקה אחידה לכלל ישראל, קלקול שנובע באופן ישיר מחסרון בית המקדש, והרי התורה אמרה: "תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר טו,טז), ומאוד חששו חכמים מכך שהתורה תעשה כשתי תורות (סנהדין פח ע"ב, ב"מ נט ע"ב ועוד),

אבל כרגע המצב שאין בדורנו חיוב הלכתי לשמוע לסמכות הלכתית אחת, כל עוד לא מקימים לצערנו את בית דין הגדול המייצג את כלל ישראל.

נברר עתה את הנושא מבחינה אמונית.

ההיגיון הבריא מורה, שהתורה שנתנה לעם, קיומה הוא בציבור, ולא כל אחד יחליט לבדו על רצון ה' ויחיה לעצמו, ובוודאי במקום שיש גדולים ממנו, וכל שכן בענייני הנהגה ציבורית.

כבר לימדה הגמרא, שיש חיוב לקטנים לשמוע לגדולים שבדור (ראש השנה כה ע"ב) וכדברי הרמב"ם: "יש עימו במדינה גדול ממנו בחכמה, ואינו הולך ונמלך בו- הרי זה בכלל הרשעים שליבם גס בהוראה" (הלכות סנהדרין כ,ח).

  • עם זאת, בהלכות רבות, אנו רואים שיש מקום לשיקולים נוספים, לדוגמא: במקום שלקהילה, גם קטנה, יש מנהג ברור, היא איננה מבטלת מנהגה מפני רוב עם ישראל. הפוסקים כתבו שכל מי שיש בו "ריח תורה" ראוי לו להחמיר להמתין שש שעות בין בשר וחלב, וחלילה לשנות, והמשנה פורץ גדר (הש"ך, מהרש"ל וערוך השולחן), אבל יוצאי הולנד נוהגים עד ימינו להמתין שעה אחת בלבד.

ומה בנוגע לאדם שהולך בכל פסקיו לפי רב מסויים? הגמרא מעידה: "במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל בשבת. במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב" (שבת קל ע"א), וזה על פי פסק רבותיהם, למרות שרוב חכמי ישראל סברו אחרת.

  •  כלומר, כל עוד אין בימינו בית דין שמבחינה הלכתית פסקיו מחייבים, אז ההנהגה ההגיונית ללכת לפי רוב החכמים "יחיד ורבים הלכה כרבים" (ברכות לז ע"א), אבל יש מקום לשיקולים נוספים, כגון: מנהג, שעת הדחק, הליכה לפי רבך המובהק, הפסד בשיקול הכללי בעבודת ה', בירור אישי של ההלכה למי שהוא בר הכי (הלכות ממרים ב,א), וכדומה.
  •  מכאן לענייננו, כיוון שיש גדולי ישראל המתירים עליה להר, כגון הרב גורן, הרב שלוש, הרב דב ליאור, הרב רבינוביץ, , הרב ישראל אריאל, הרב אליעזר מלמד ועוד, רשאים אנו ללכת לפי הפוסקים המתירים, גם אם הם מיעוט מחכמי ישראל.

נראה, שהמשקל הגדול והמרכזי של בניין ועבודת בית המקדש, והעובדה שבדרך כלל מי שעולה בפועל להר עוסק בנושא המקדש ובבניינו בעוד מישורים, שהרי אחרי המעשים נמשכים הלבבות, כל זה מהווה גם שיקול למי שמתלבט בנושא ולבבו בוער לדרוש לציון, ולכן מסתבר שהוא יכול ואולי אף צריך לסמוך על הרבנים הגדולים המתירים עליה להר.

נסיים את דברינו בשתי הערות על הכתבה המדוברת.

לגבי הטענה שמסלפים את דעתם של רבנים רבים בנושא, כותב שורות אלה יכול להעיד שפניתי בנושא להרבה רבנים, אם במטרה לברר את דעתם, או במטרה להחתים אותם ב'גילויי דעת' המתפרסמים בנושאים האלה, וכמה רבנים אמרו לי שדעתם שאפשר ונכון לעלות להר, אבל הם לא רוצים לצאת נגד הרבנות הראשית (טענה לגיטמית והגיונית), או שאמרו לי שהם לא רוצים לפרסם דברים ברבים, או שהם כלל לא ביררו את הנושא. מעטים ענו לי, שהם ביררו את הנושא ולדעתם יש איסור לעלות להר.

אנחנו חיים בעולם מורכב, ולכל פוסק ורב קהילה, יש שיקולים רבים מה נכון לקהילתו, ולעתים פוסק מעדכן את דעתו על פי המציאות המשתנה, כפי שכתב הרב אליעזר מלמד בדעת הרב צבי יהודה בימינו.

הערה אחרונה בקשר לשם של ארגון "מורא המקדש". הרמב"ם פוסק שמצוות מורא המקדש זה לעלות להר הבית, אבל בדרך נכונה, מכבדת, וביראה, כפי שרואים בדוגמאות שהביא בנושא (הלכות בית הבחירה פ"ז, א-ב). העולים להר בדרך הנכונה והמכבדת, הם המקיימים את מצוות מורא המקדש.

יהי רצון, שנזכה לדרוש לציון, ולקיים את מצוות בניין בית המקדש בקרוב.