ראייה וזיכרון בנר חנוכה

כאשר מסלקים את האור הפנימי האלוקי, כאשר המבט הוא מבט תאוותני - בסופו של דבר האדם סופק את ידיו הריקות וההעדר והשכחה הם מנת חלקו.

הרב עופר אונגר , כ"ט בכסלו תשפ"א

חנוכיה
חנוכיה
צילום: ISTOCK

יָדְךָ הַשּׁוֹתֶקֶת / סִרְטְטָה לְפָנַי / נְאוֹת מִדְבָּר / יָרֹק עַל יָרֹק. כְּמוֹ בְּכֵלִים שְׁלוּבִים / יָד נוֹגַעַת בְּיָד / עָבְרוּ דֶּרֶךְ עֵינֶיךָ / אֵלַי / גְּדֻלַּת הַדִּבֵּר / וּפֶלֶא / הַסְּנֶה הַבּוֹעֵר. (ארז ביטון ליהודה עמיחי).

כשר' שלמה קרליבך ניגש לדבר על יצירת האור בבריאה, כדרכו הפליג בתיאור הבא: "מה אתם חושבים, כשהקדוש ברוך הוא ברא את העולם ואמר ‘יהי אור’, האם הוא אמר את זה כמו פקודה של שוטר: ‘יהי אור!’? כמובן הקדוש ברוך הוא שר את זה. כך כל יהודי שרואה שיש חושך על פני תהום, אז אין עצה אחרת אלא ‘ויאמר’, כלומר שאני אומר ‘געוואלד! אלוקים! יהי אור!’, ואז באמת ‘ויהי אור’… ועוד משהו וזה העומק שבעומק. מדוע כשאנשים אוהבים זה את זה, הם מביטים זה לזה בעיניים? מה יש לראות? וגם בנרות חנוכה אנחנו יושבים ומסתכלים במשך שעות. הרבי הקדוש מסלונים היה יושב מרותק, וגם הריז’ינר הקדוש… כשאתם אוהבים מישהו ומביטים בו הרבה זמן, אתם בעצם אומרים לו: אני רואה מה שאף אחד אחר לא רואה...".

בדיוק בנקודה זו אני מבקש לעסוק. מצוות נר חנוכה תכליתה נעוצה בראייה, ואף נתקנה ברכה על ראיית נר שאינו שלך. וכשחז"ל בוחרים לבטא את עומק פגיעת יוון בישראל הם נוקטים בלשון חושך "שהחשיכו עיניהם של ישראל". מאפיין נוסף של חז"ל לגזרות יוון: "להשכיחם תורתך", וכלשונו של השפת אמת: "תורה שיש בה שכחה".

מהי בדיוק תורה שיש בה שכחה? חושך ושכחה הם קווי המתאר של מלחמת יוון בישראל. האם ניתן לקשר בניהם ולמצוא את הבסיס השווה שבהם?

ניתן לאבחן בין שני סוגי ראייה. ראייה המביאה לידי זכירה: "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'", וראייה המביאה לידי תאווה: "נחמד למראה וטוב למאכל", ו"לא תתורו אחרי עיניכם".

אלו שתי תנועות הפוכות של ראייה, אך מה ביניהם? ראייה המביאה לידי תאווה היא ראייה מבחוץ פנימה. זו ראייה מנכסת. אדם נותן לעיניו לשוטט בכל מה שמסביבו וכל מגמתו היא לכבוש להשתלט ולנכס.

הראייה המביאה לידי זכירה היא התנועה ההפוכה. הכיוון שלה הוא מבפנים החוצה. זו ראייה שמקורה בהארה פנימית ושואבת את השראתה ממקורות עליונים. המבט הוא מבט עמוק ואוהב והעין היא עין טובה. מבט שכזה הוא מבט שיודע להעניק משמעות ותוכן לדבר שניבט לעיניו ובכך זוכרהו.

ראייה של תאווה מקורה בעין רעה ובמבט אגואיסטי שראוי לו להתכנס לסוג של עיוורון כקבצן העיוור בסיפורו של ר' נחמן. הראייה המביאה לידי זכירה אינה חוששת מהמראות המשתקפים בפניה ויודעת לתת אמון בהם. העין הטובה יודעת לרדת לעומק הדברים הניצבים בפניה ולתת בהם משמעות ועל כן אינה מרגישה צורך להתכנס או להסיט את המבט נוכח פניהם.

החושך שניסו יוון להחשיך על ישראל הוא בדיוק סוג העיוורון המתואר. כאשר מציבים מחיצה, כשמסלקים את האור הפנימי האלוקי השרוי בהם, כאשר המבט הוא מבט תאוותני מנכס - הרי בסופו של דבר האדם סופק את ידיו הריקות וההעדר והשכחה הם מנת חלקו.

אך כשהמבט הוא מבט עטוף בטוב ונובע מתוך השראה עליונה הוא מכונן את הזיכרון, זיכרון של מלאות ומשמעות. תורתו היא תורה שמתברכת נצרבת בנשמתו ומטביעה את חותמה, תורה של זיכרון.

בגמרא מסכת שבת כתיב "מצווה להניח את נר חנוכה בטפח הסמוך לפתח כדי שתהא מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל" (שבת כא.), ובעל העיטור הוסיף: "ובעל הבית בטלית מצוייצת באמצע". ומה ראה להוסיף זה?

הציצית היא החוט השוזר את שלושת המצוות לאריג אחד. שלושתם הם מצוות שתחילתם ראייה וסופם ומהותם הוא הזיכרון. אור עטוף של חסד, עין טובה שבסודה טמונה ההתקשרות ונתינת המשמעות.

הרב עופר אונגר הוא ר"מ שיעור א' בישיבת ההסדר שעלבים