בסוף השבוע הראשון שלו כעצמאי גדעון סער הקדים את נפתלי בנט בשלושה מהלכים: הוא הודיע פומבית שיתמודד מול נתניהו על ראשות הממשלה, הבהיר שבכל מקרה לא יישב בממשלה תחת נתניהו וצירף אליו את השחקנים הפנויים על המגרש יחד עם מימון המפלגות שבצידם: האוזר-הנדל ושאשא־ביטון.
גם בקרב על ליבו של השם המחוזר ביותר במערכת הפוליטית - גדי אייזנקוט, נראה שיש לו יתרון מובהק. ובהתאם לכל אלו, גם הפער שנפתח בסקרים.
את הצעד הראשון, הודעה על ריצה לראשות הממשלה, בנט שמר עד שתגיע ההכרזה הרשמית על בחירות. זה היה סוד גלוי וגם הופיע בהתבטאויות חבריו לרשימה ואפילו בתגובה רשמית וחפוזה של ימינה לפני כמה שבועות, אבל בנט נמנע באופן עקבי מלהגיד זאת מפורשות בראיונות או בשיחות פומביות. אחד הנימוקים לכך הוא החשש מהתבזות בהכרזה מוקדמת, שתהפוך ללא רלוונטית או אפילו נלעגת עם דחיית הבחירות (שנוכח ההתפתחויות האחרונות עוד אפשרית) והדעיכה הצפויה בסקרים. במובן מסוים זו נבואה שהגשימה את עצמה. בנט לא מיהר להכריז על עצמו כמועמד לראשות הממשלה כדי לא להתבזות, ומצא את עצמו מדמם מנדטים לסער בקצב רצחני.
הצעד השני דווקא פתר לבנט דילמה. מהרגע שסער הצטרף באופן חד־משמעי למחנה "רק לא ביבי", באופן אוטומטי בנט יבדל את עצמו ויפנה למצביעי "לא רק ביבי" - אותם אנשי ימין שמאסו בהיצמדות הגוש לנתניהו בכל מחיר, ואולי גם ישמחו בהחלפתו, אבל מסתייגים מחרם גורף עליו ועל הליכוד. הבעיה שפלח המצביעים הספציפי הזה נמצא בסיכון גבוה לשאיבה של הרגע האחרון. תחת מיתוג של ״לא עסוקים בחרמות, נעשה מה שטוב לישראל״ בנט יתמודד עם הניסיון האובססיבי של התקשורת להוכיח שבסוף הוא יצטרף לנתניהו, ומן הצד השני עם איסוף ראיות בלתי פוסק מצד הליכוד לכך שבנט יחבור בסוף ״לשמאל״.
דווקא על הצעד השלישי לא ממש התאבלו בימינה: בנט אכן ניסה לצרף את הנדל והאוזר, וניהל מגעים גם עם שאשא־ביטון, אבל התשלום שסער הציע להם היה הרבה מעבר למה שבנט מסוגל ורוצה לשלם. מפלגת 'התקווה החדשה' זקוקה למימון מפלגות ולמנגנון העצמאי שהחזיקו הצמד הנדל והאוזר על פלטפורמת 'דרך ארץ', ושאשא־ביטון באמצעות השלד של 'כולנו'. לימינה יש את הבסיס הנדרש, וגם את מחויבויותיו של בנט לשקד ולסמוטריץ'. תפקיד ממלא מקום ראש הממשלה והרכבת הרשימה ברוטציה כפי שהעניק סער ליפעת שאשא־ביטון לא היה אפשרי מבחינתו, ומניסיון השנתיים האחרונות, הנהגה משותפת נגמרת בהתרסקות ובמפח נפש. כל זאת פרט למחיר התדמיתי של נוטשי המפלגות הסדרתיים שישוקלל בהמשך כשחדוות הראשוניות של המפלגה תתפוגג.
כניסתו של סער לזירה היא מכה קשה אך צפויה לחלום ראשות הממשלה של בנט, אבל דווקא עמדת הביניים שלו מבטיחה שיתפוס תפקיד בכיר בכל ממשלה שתקום. אין קואליציה אפשרית בלי בנט כחלק מרכזי בה. עם כל הכבוד לסער וליכולותיו הפוליטיות, נדידת המנדטים המהירה הזאת לא הייתה מתאפשרת בלי הגעת החיסון. תופעת הלוואי המובהקת ביותר של חיסוני הקורונה שיוזרקו החל מהשבוע הקרוב לכל דורש היא אובדן יתרונו של בנט. יו״ר ימינה נסק בסקרים בזכות שילוב של פתרונות ועיסוק אובססיבי וענייני בקורונה, והיותו האלטרנטיבה היחידה לנתניהו במערכת פוליטית מתפוררת. סער הציב אלטרנטיבה קשוחה יותר בעיתוי שבו גם יתרונו היחסי של בנט כבר אינו נדרש. שאשא־ביטון אמורה לסגור לו את הפינה, גם בתרחיש המתקרב של סגר שלישי.
החלוקה ההיסטורית לימין ושמאל - אאוט
לפי כל הסקרים גוש הימין מגיע לשיאים חסרי תקדים - יותר מ־80 מנדטים שמשתייכים למחנה הלאומי - אבל חלוקת המנדטים לעמודות של שמאל וימין לא רלוונטית. גוויעת השמאל, הקורונה ונזקיה, מות האידיאולוגיות ובעיקר בנימין נתניהו הופכים את המפה הפוליטית ההיסטורית להיסטוריה. בנט, סער וליברמן מרכזים יחד כ־40-35 מנדטים ימניים שאינם בכיסו של נתניהו, ששאלת שלטונו תעמוד במרכז במערכת הבחירות הקרובה, כמו בשלוש קודמותיה.
אם נניח את גוש ״רק ביבי״ אשר מורכב מהליכוד והחרדים בצד אחד, ואת הערבים ואולי גם מרצ מהצד השני - נקבל את המרכז הישראלי החדש. חמש מפלגות קטנות-בינוניות: התקווה של סער, ימינה של בנט, יש עתיד של לפיד, כחול־לבן של גנץ, וישראל ביתנו של ליברמן. כל החמישה יחד וכל אחד לחוד רואים בסילוק נתניהו את המטרה הפוליטית הראשונה שלהם. וכולם לא פוסלים שיתוף פעולה ביניהם. אין חרמות עקרוניים וגם לא פערים אידיאולוגיים בלתי ניתנים לגישור. בנט וסער אומנם בעלי רקורד ניצי יותר מנתניהו, אבל אם השאלה האמיתית שמנהלת את הפוליטיקה הישראלית אינה שאלה מדינית אלא שאלת היחסים בין השבטים, הרי שהליכוד של נתניהו הוא בקצה הקיצוני ביותר, בזמן שבנט וסער קרובים יותר למרכז. ליברמן אפילו הציע השבוע מעל דפי העיתונים ריצה משותפת בהרכב דומה של גוש "לאומי ליברלי" (בלי גנץ) שיקים ממשלה בלי נתניהו ובלי החרדים. במילים אחרות: נהיה צפוף במחנה רק לא ביבי, אז ליברמן מבקש לחדד את ההבדלים בינו ובין בנט וסער, שלא פוסלים ממשלה עם החרדים.
61 מנדטים לקבוצה הזאת, של המרכז החדש, תשלח את נתניהו הביתה באופן ודאי. גם מספר נמוך יותר בתמיכה חיצונית של מרצ יכול להספיק. באופן אירוני, הקואליציה החוסמת לבלוק הזה מורכבת משני הקצוות: כל זמן שהליכוד, החרדים, מרצ והערבים יגיעו יחד ל־61 מנדטים המשמעות היא שאין ממשלה אפשרית בהרכב הזה.
אבל גם אם תוצאות האמת יאפשרו ממשלה כזאת, היא לא מתחייבת. פרט לשנאה לנתניהו, מכנה משותף נוסף לחמשת האדונים הוא שכל אחד מהם משוכנע שהוא מתאים להיות ראש הממשלה שיחליף אותו. תועפות האגו יקשו עליהם להתכנס יחד לממשלה אחת, אבל עצם ההיתכנות לכך תכריח את החרדים להתפרק מגוש "רק ביבי" ולהסכים לנהל משא ומתן עם סער או בנט, כדי למנוע ממשלה עם לפיד וליברמן. בתרחיש כזה גם תסיסה פנים־ליכודית היא אפשרית.
המסקנה המתבקשת מכל החישובים הללו היא שהאינטרס המשותף לנתניהו ולגנץ הוא לדחות את הבחירות. הראשון יעדיף שהקורונה תחלוף, בנט ימשיך להתכווץ, שאשא־ביטון תאבד את הרלוונטיות וסער יתיישן על המדף. השני יודע ששום דבר טוב אינו מאיים עליו. לא עכשיו ולא בעתיד. כל יום במשרד הביטחון הוא מתנה בשבילו, גם בלי רוטציה. אבל לפעמים הדינמיקה מנצחת את האינטרס. בשביל פשרה צריך מינימום של אמון שכבר לא נותר בין ראש הממשלה לראש הממשלה החליפי, וגם קצת פחות תיעוב. בכחול־לבן מעריכים שכדי להוציא לנתניהו עין אחת, גנץ יסכים לוותר על שתיים.
לתגובות: [email protected]