מובא בתלמוד בבלי (מסכת בבא קמא צ”ב.): “אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי: בתר עניא אזלא עניותא. אמר ליה דתנן: עשירים מביאין בכורים בקלתות של זהב ושל כסף ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה הסלים והבכורים נותנים לכהנים”
ובתרגום חופשי: האם גורלו של העני הוא, שהעניות אוחזת בו והולכת אחריו? כלומר, מי שנגזר עליו להיות עני, העניות גורמת לו הפסדים נוספים? התשובה היא שהעשירים מביאים ביכורים בכלים מצופים זהב וכסף, והעניים מביאים בסלים שעשויים מענפים קלופים של ערבה. את הסלים והבכורים של העניים נותנים לכהנים, והעשירים היו מקבלים חזרה את הכלים, הרי שהעניים מחמת עניותם מפסידים גם את הכלי שבו היו הביכורים, ואילו העשירים היו נוטלים את הכלי לעצמם, הרי – בתר עניא אזלא עניותא.
כן, זוהי פתיחה כבדה ומעיקה לנושא הכאוב של עוני ומעגל העוני. בכתבה זו אנסה להציג את הדברים ולנתח אותם, אך אני מבטיחה שבסופו תהיה גם אופטימיות והכוונה לפעולה.
ראשית ננסה להבין מי נחשב עני?
ישנן כמה דרכים למדידה הזו. פרק 90 בהסכת (פודקאסט) “חיות כיס” דן בנושא בהרחבה, אציג כאן את עיקרי הדברים:
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה קובעת את מדד העוני לפי הכנסות. כלומר: מודדים כמה הכנסה יש למשפחה, מחלקים אותה במספר הנפשות במשפחה ואם היא מתחת לסכום מסוים לנפש, אשר נקבע ביחס לממוצע ההכנסות במשק, המשפחה מוגדרת כ”מתחת לקו העוני”.
יש טענות שהמדידה הזו לא לוקחת בחשבון נכסים שבהם אנשים משתמשים כדי לחיות, הכנסות “בשחור” ועוד כמה פרמטרים ולכן בעצם יוצרת מצג מעוות. לפי טענות אלה צריך למדוד את רמת ההוצאות של האדם או המשפחה כדי להבין מה מצבה הכלכלי. יש מדד כזה של משרד האוצר, לפי המדד הזה אכן יש הרבה פחות עניים בישראל, זאת משום שאנשים חיים ממקורות הכנסה נוספים, שלא נחשבו במדד של הלמ”ס.
(איור- שני חייט, ארגון מקימי)
ארגון לתת מציע מודל שונה לחלוטין, הקובע האם ועד כמה אדם הוא עני בהתאם למידת המחסור שלו בחמישה ממדים חיונים: אי בטחון תזונתי, השכלה, בריאות, דיור ויוקר המחיה. נראה שמודל זה מתייחס לאדם ולחוויית המחסור שלו ופחות לנתונים המספריים של ההכנסות או ההוצאות שלו. גישה זו תואמת את הנאמר במסכת כתובות (סז ע”ב) על הפסוק בדברים ט”ו ח: “די מחסורו אשר יחסר לו”: אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו, זכותנו וחובתנו לדאוג לעני לפי החיסרון שלו, לפי ההרגלים שהיו לו. כלומר: עוני הוא עניין סובייקטיבי! (ואכן לפי דוח העוני האלטרנטיבי של ארגון לתת, כרבע מאוכלוסיית ישראל נחשבה עניה או חוותה עניות בשנה שעברה).
חשוב לי לציין שיש דרכים, שאינן כלכליות, איתן אפשר לשנות את החוויה של האדם ואולי רק זה לבד יכול להוציא חלק מהעניים, לפחות את העשירונים העליונים שבין העניים, אל מחוץ למעגל העוני. הגישה הזו מוכרת לנו במשנה המפורסמת: “איזהו עשיר? השמח בחלקו”. יותר מזה, אני כותבת את הדברים מתוך נקודת מבט, שאני מציעה גם לקרוא דרכה, לפיה עשיר או עני הוא פונקציה של החוויה וההתנהלות ופחות של נתונים כספיים אובייקטיבים. אך לצורך הדיון הנוכחי, לא משנה בדיוק כמה עניים בדיוק יש בישראל, בא ננסה להבין האם באמת העוני רודף אחרי העני?
אז על מה עניים משלמים יותר? הרי בעשירונים הנמוכים לא יוצאים לחופשות יקרות, לא מחזיקים רכבי יוקרה ולא מוציאים כסף על הרבה דברים שבמעמד הביניים ומעלה כן מוציאים? הנה כמה דוגמאות:
*מי שלא מחזיק דירה, יוציא כל חייו כסף על שכירות. יש גם אנשים מהמעמד הגבוה שלא מאמינים ברכישת דירה למגורים, אך רובם משקיעים את כספם בהשקעות מניבות, אשר מרוויחות מידי חודש יותר מהוצאות השכירות שלהם, ואשר יביאו אותם לגיל פנסיה עם מספיק כסף לדיור, בלי לדאוג מאיפה לשלם את השכירות בכל חודש.
*מי שלא מחזיק רכב, הרבה פעמים מוגבל ביכולת שלו להתפתח מקצועית ולהגיע למשרות טובות יותר, לקידום ולשכר גבוה יותר. בנוסף פעמים רבות הוא שבוי של הסופרים והחנויות השכונתיים, על מחיריהם היקרים.
*אנשים שמגלגלים הלוואות ומינוסים וללא הכנסה קבועה ומשמעותית יקבלו על ההלוואות שלהם את התנאים הגרועים ביותר בבנק: ריביות גבוהות והחזרים חודשיים אגרסיביים. לעומתם, לאנשים עם הכנסות משמעותיות ונכסים מושקעים, יש קלפי מיקוח מול הבנקים והבנקים למשכנתאות, הם לקוחות שהבנקים “רודפים” אחריהם וכך הם יכולים, בהתנהלות נכונה כמובן, למנף את ההלוואות שלהם להתקדמות וצמיחה: הלוואות לצורך לימודים, הקמת עסק או אפילו השקעת כספי ההלוואה באופן שירוויחו יותר מהריבית המשולמת.
*מציאות חיינו היא שיש, למרבה הצער, סוג של “הדרה” חברתית הקשורה ליכולת הכלכלית: היום נער בכתה ח’, לא יידע על הפעילויות החברתיות אם הוא לא בוואצפ הכיתתי. הוא לא יוכל ללמוד ולעשות בגרויות ללא מחשב או נייד יעילים שדרכם יוכל ללמוד מרחוק. לפעמים דווקא המעמד הנמוך ייאלץ לקנות טלפון חכם משוכלל ואמין, כי בבית אין מחשב או אין חיבור לאינטרנט, וכל החיים הלימודיים והחברתיים תלויים במכשיר היקר הזה. לעומתם, משפחה עם יותר יכולות, יתנו לנער את הנייד הישן שלהם, גם הם עצמם לא תמיד ירכשו את המכשיר היקר ביותר, כי יש להם מחשב וטאבלט ומצלמה טובה והם לא צריכים את כל הפונקציות רק בנייד.
*אנשים שנאבקים כל חודש לשרוד ורואים שהמקרר שלהם מתחיל לקרטע, לא יכולים להמתין למבצעים בנחת ולעשות עסקאות טובות על רכישת המקרר הבא. הם יגיעו לרגע האחרון שבו אוכל כבר מתקלקל, ישיגו מקרר יד שניה, ישלמו עליו ועל ההובלה. אולי זה יעבוד ואולי יתברר שהם קנו חתול בשק וגם הוא לא תקין. בפעם הבאה הם כבר יישברו, ייגשו לחנות ויקנו מה שיש, באיזה מחיר שיש. וגם יפרסו לתשלומים.
*בעניין הפריסה לתשלומים אנחנו רואים עוד הבדל בין העני לעשיר (או מי שמתנהל כעשיר מול מי שמתנהל כעני): פריסה לתשלומים, או במילים אחרות: לקיחת הלוואה לצורך צריכה שוטפת, היא העמסת עלות הריביות הכפולות: של ההלוואה (קרדיט בפריסה לתשלומים) ושל המינוס בגין ההלוואה, על עלות המוצר. מוצר שנרכש בתשלומים ומתוך מינוס, הוא מוצר יקר יותר. מוצר שנרכש במזומן הוא זול יותר מלכתחילה ולפעמים ניתן גם להשיג הנחת מזומן על הרכישה שלו בתשלום אחד.
*הריבית, הנצברת על המינוס ועל הלוואות, מצטרפת לסכום החוב ובסופו של דבר משלמים ריבית דריבית. גם בהשקעות מרוויחים ריבית דריבית וזה נושא מרכזי בחשיבה הכלכלית, אך לרוב, הריבית על החובות גבוהה משמעותית מהריבית על ההשקעות.
*עשירים, אשר צברו נכסים משמעותיים, יכולים לחיות בשקט ובביטחון כלכלי גם בלי חלק ניכר מהביטוחים. הם לא צריכים לשלם מידי חודש סכום גבוה בשביל השקט הנפשי שלהם. הם רגועים, שגם אם חלילה יקרה האירוע הביטוחי, הם יוכלו לשלם את העלויות. ואם לא – יהיה להם יותר כסף להגשים בו חלומות ולהוריש לילדים.
אלו כמה דוגמאות למציאות המצערת שבה עניים משלמים יותר מעשירים.
אז מה עושים?
בספרם “אבא עשיר אבא עני” מצביעים רוברט קיוסאקי ושרון לכטר על התנהלויות שיכולות להפוך אדם מעני לעשיר, ביניהן:
*להשקיע כסף בנכסים (אשר מייצרים כסף נוסף) ולא בהתחייבויות (שיכולות להתחפש לנכסים, כמו רכב או בית, אך ליצור הוצאות). העשיר מוותר על הנאות, בטחון ויציבות כלכלית בהווה כדי להגיע למצב שבו הכסף יעבוד בשבילו. העני חי בתחושת הישרדות ומוציא לפי הצורך ומה שייתן לו בטחון באופן מיידי.
*העני עובד כדי להתקיים, העשיר עובד כדי לרכוש ידע. כך העני התודעתי יכול להיות אדם עם הכנסה טובה ויציבה, אבל להיתקע מקצועית באותו מקום, העשיר יבחר מקומות עבודה לפעמים פחות מכניסים, כדי לרכוש עוד ידע מהשטח.
* עשיר רוכש ידע פיננסי, גם אם אין כרגע כסף להשקיע, עצם העיסוק באיך הכסף יכול לעבוד עבורי הוא צעד ראשון להגיע לשם. ידע נרכש לא רק באקדמיה, יש המון דרכים בלתי פורמליות לרכישת ידע.
* העשיר נמצא תמיד בעמדת נתינה, הוא תורם. העני מחכה שירווח לו כדי לתרום, ולא תמיד הרווחה הזו מגיעה. וכשהיא לא מגיעה החוויה היא של חוסר מסוגלות.
* קיוסאקי ולכטר מדברים גם על יזמות והכישורים הנדרשים כדי להיות יזם, אמנם לא ארחיב בנושא הרגיש הזה, משום שלאנשים רבים זה יכול להתאים ולאחרים פחות.
נסכם בכמה מילים ובאופטימיותי:
א. עוני ועושר אינם מצבים אובייקטיבים בלבד אלא מצב נפשי והתנהלותי. כל אחד יכול ללמוד איך להתנהל כעשיר ואיך להרגיש עשיר. צריך רק לרצות, לפנות לאנשי מקצוע או ללמידה עצמאית ולעבוד הרבה עם התודעה.
ב. המפתח לעושר הוא לשבור את מחסום ההשכלה בשלב ראשון (לעבוד קשה כדי ללמוד, לעבוד בעבודות שמעניקות ידע נוסף, ללמוד מכל מקורות הידע הבלתי פורמליים והחינמיים שיש לנו היום) ואת מחסום ההון להשקעה בשלב הבא (לחסוך אפילו מעט, לוותר על סיפוק צרכים מידי, שזו תופעת עוני ולהשקיע את הכסף כך שהוא יעבוד בשבילנו, שזו התנהלות עשירה). אפשר לקרוא על כך רבות בבלוג “הסולידית”.
ג. לתת, לא חייב בסכומים גבוהים, אבל להיות במצב נתינה. אפשר גם לתרום זמן ולהתנדב, או לתרום מוצר שאנחנו מייצרים או לתת שירות חינמי מפעם לפעם, אבל להיות בעמדת נתינה מייצר חווית עושר.
עתיד רבי עקיבא לחייב את כל העניים בדין שאם אומרים להם מפני מה לא למדתם [תורה] והם אומרים מפני שעניים היינו. אומרים להם והלא רבי עקיבא עני ביותר ומדולדל היה. (אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ו). הלוואי שנזכה לאמץ את דרכו של רבי עקיבא!
תודה לחברי בקבוצת “איגוד היועצים והמאמנים לכלכלת המשפחה” על נקודות למחשבה והפניה למקורות במהלך כתיבת הכתבה הזו.
הכותבת הינה תמר מיכלסון - רו''ח ויועצת לכלכלת המשפחה בארגון מקימי