בדיחה יהודית ותיקה מספרת על אדם שנגזר גורלו להגיע לגיהינום ולהיות מושלך למים רותחים, וכל שנותר לו היה הבחירה לאיזה גיהינום יגיע.
האיש בחר בגיהינום יהודי, כי אצל היהודים מאה מעלות אינן מאה מעלות ... . כך, מתנהגת ישראל בעידן הקורונה, כאשר סגר אינו סגר, ואיש הישר בעיניו יעשה. אדם אחראי לעצמו ולסביבתו מבין את המציאות, ואינו זקוק להסברה ולאכיפה כדי לנהוג כראוי.
בימים אלה צועדת ישראל בעיניים פקוחות לרווחה לעבר הסגר השלישי. גם אם יקראו לו "ריסון מהודק", במהותו הוא יהיה - כמו קודמיו – "ריסון מבורדק", כלומר סגר יהודי, סגר כאילו, סגר שאינו סגר. כאשר בו-זמנית דנים קובעי המדיניות הן בהחמרות והן בהקלות, הסגר נידון לכישלון.
הציבור קולט שאין איש מתייחס להחמרות ברצינות, עם כוונה ליישם אותן. כאשר המומחים ממשיכים את חילוקי הדעות המקצועיים ביניהם גם מול המיקרופונים ואינם משדרים מדיניות מקצועית מוסכמת ומשותפת, הציבור מתבלבל ומזלזל. התוצאה: התנהגות שתחייב סגר מלא. שום ממשלה, בשום מקום, אינה יכולה להצליח במאבק במגיפה כאשר התנהגות הציבור פורקת כל עול.
התוצאה: ציבורים רבים ושונים מאמצים את מדיניותה של האימא הלא-אמתית ממשפט שלמה – "גם לי גם לך לא יהיה, גזורו!" – ודורשים סגר על כולם, או על אף אחד. כאשר כל ציבור מבין שהתקהלויות הן מוקד התפשטות המגפה, אבל מוכן למניעת התקהלות רק בקרב הציבורים האחרים – הסגר נועד לכישלון, והקורונה תפיל עוד ועוד חללים.
התקהלות היא התקהלות היא התקהלות, בין אם מדובר בחתונה ערבית או בחתונה חרדית או בחתונה חילונית; בין אם מדובר בהפגנות ה"בלפוריאדה" בשירות האופוזיציה הפנים-ממשלתית ובגיבוי התקשורת, או בהסתערות על הקניונים או בהפרת כל כללי הזהירות בדובאי, מתוך ציפייה מוטעית שהתקהלות בחו"ל ו/או ב- נתב"ג לא תגרום תחלואה בארץ לאחר שובם של המתקהלים ארצה.
הציבור – והתקשורת הבלתי אחראית המתיימרת לייצג אותו – דרשו "חיסון עכשיו" עוד מתחילת המגיפה, וגילו חוסר סבלנות, אשר תרם אולי את חלקו לפיתוח החפוז של חיסון החירום. אין פלא שהיום הציבור משדר ספקנות לגבי בטיחות החיסונים. יש לקוות שמסע ההסברה המתנהל בעד "חיסון עכשיו" לא יתגלה כסוג של מיקסם שווא.
מסע ההסברה הדרוש לא פחות הוא זה שיבהיר שהמגיפה תלווה אותנו עוד חודשים רבים, אם לא למעלה מזה, על אף חיסון החירום הניצב בפתח. אנו רחוקים מן הישורת האחרונה של הקורונה.